זיו המשנה חלק א נה

היה לו לצאת אם נאמר דאזלינן בתר עיקר ברכה שהיתה כתיקונה אף אם החתימה היתה בטעות גם בעיקר הלשון והברייתא הלא אמרה וסיים ביוצר אור לא יצא ולא אמר וסיים ביוצר המאורות לא יצא הרי שגם תחלת ברכת יוצר אור ג"כ לא יצא וע"כ הוא משום שהוציא שקר מפיו

ולזה השיב להם רבינו שפיר דצדקו בדבריהם דודאי כן הוא דהש"ס וגם הוא וגם הרי"ף לא איירו אלא בשכר היוצא מן הגפן, וז"ל יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר, ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין וכשיבא אדם לטעות ויפתח על מנת שהוא שכר ויסיים בפה"ג, אבל בשכר של שעורים וכיוצא בו לא איירו רבנן בדבר זה כלל, וכי יש מי שיאמר לקח תמרא (כצ"ל לע"ד ולא כמו שכתוב בכ"מ לקח חמרא וכן הוא במג"ע בה' ברכות) ופתח על דעת לברך ב"פ העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ יצא אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן הן הדברים אמורים עכ"ל, ור"ל דודאי מלתא דפסיקא היא שגם אני והרי"ף איירינן בשכר היוצא מן הגפן אע"פ שלא פרשנו דברינו, דגם סתמא הוא כמפורש דהשגגה לא תוכל להיות אלא בדדמי, אבל לא במה שאינו דומה לו כלל, דבשכר של ענבים יוכל אדם לטעות ולברך בפה"ג, אבל בשכר שעורים דלאו מינא דגפן הוא כלל האיך יטעה אדם לברך עליו בפה"ג, לכן סתמינו כפירושינו הוא, ולא היה לכם לחשוד אותנו על שסתמנו דברינו דאיירינן בשכר של שעורים, דבכיוצא בזה לא איירו רבנן כלל, כמו שלא נמצא איש שיאמר לקח חמרא על דעת לברך ב"פ העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ, כי אין אפשרות לשגגה זו כלל, לכן סמכנו על זה שכל אדם יבין דרק בשכר היוצא מן הגפן הן הדברים אמורים ולא בשכר שעורים, ועתה הלא מבואר לנכון בפשיטות מאד בין דברי רבינו בין דברי השאלה בין דברי התשובה ואין בהן שום קושי

ולפ"ז צ"ל עוד דגם יתר הדינים שכתב רבינו בזה בה' ברכות, וז"ל וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה ע"מ לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו, וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין כו', ודאי דגם אלו דומין רק לשכר היוצא מן הגפן ולא לשכר שעורים, דגם הטעות בברכות אלו אינם אלא טעות במטבע שטבעו חכמים אבל לא הוציא שקר גמור מפיו כיון דגם פרי עץ הם פרי אדמה, וכן תבשיל של דגן שברך עליו המוציא לחם, הרי הלחם והתבשיל הכל של דגן היוצא מן הארץ ושניהם מיני מזון הם ולכן כיון שעיקר הברכה היה כתיקונה אזלינן בתרה כספיקא דהאיבעיא, ובזה סרו מעל רבינו ומעל דבריו בתשובה וגם מעל הרי"ף כל הקושיות בין של בעל המאור ובין של הראב"ד בהשגות שם, וכן קושיות הראב"ד שהביא הרא"ש, ובין קושיות תלמידי ר"י ובין כל הקושיות של הכ"מ על דברי רבינו ועל השאלה והתשובה ע"ש, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש, שוב ראיתי שגם הלח"מ בה' ברכות שם נגע בקצה המטה באיזה דברים קרובים לדברינו אבל לא בכולם ולא נתת לכל מ"ש ע"ש, ודו"ק

הלכה י הקורא ק"ש של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא י"ח אלא א"כ היה אנוס כו'. עיין כ"מ שכתב דס"ל לרבינו דרשב"י לא פליג על רבנן, אלא איהו איירי באונס והם איירו במזיד ע"ש, ולע"ד א"א כלל לומר הכי, דא"כ מהו הלשון כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו, דאמר ריב"ל, כיון דגם רבנן הכי ס"ל, וגם למה לו לאסוקי לשון בשעת הדחק בדבריו, כיון דרשב"י בהכי הוא דמיירי, וגם מאי חידש הש"ס במה שאמר דהא דריב"ל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, אלא ודאי דרשב"י פליג על רבנן דרבנן ס"ל דלעולם הזמן הוא רק עד עמוד השחר ורשב"י ס"ל דלעולם הוה הזמן עד הנץ החמה, ואמר מתחלה דריב"ל פסק הלכה כר"ש דאפילו במזיד נמי, וע"ז אמר הש"ס דלא כן הוא דלא אמר ריב"ל הלכה כר"ש אלא אמר רק כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק לחוד ואע"פ שהוא נגד דברי רבנן אבל שלא בשעת הדחק הלכה כדברי רבנן, ולזה אמר רבינו דאחר עמוד השחר לא יצא ידי חובתו דהלכה כרבנן, אלא א"כ היה אנוס, כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, וכן הוא ג"כ בעלמא, כהא דאמר רב בשבת דף מ"ה כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, אע"ג דלדינא אמר שם מפורש דרב כר"י ס"ל ע"ש, וכן הוא בנדה דף ו' ב' דאמר רבי כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק אף ע"ג דלדינא ס"ל כרבנן דפליגי עליה דר"א שם ע"ש, וכן הוא בכל דוכתי דאמר הכי, כנ"ל ודו"ק

הלכה יג הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא י"ח ק"ש בעונתה, אלא הרי הוא כקורא בתורה בו' עיין כ"מ שכתב יש שואלים מ"ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מיטתם כו' ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום, וכתב וי"ל דאין ה"נ דרשינן ליה הכי ומ"ה אמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ברכות ואלו לא היה זמן ק"ש כלל היו ברכותיו לבטלה, ומה שאמרו עד שלש שעות ואסמכוה אקרא אסמכתא בעלמא היא כו' עכ"ל, ולע"ד דברי תימא קאמר דא"כ למה לא יצא גם חובת ק"ש ואינו אלא כקורא בתורה, ואיזה ענין הוא הברכות לק"ש, דהברכות ודאי הטעם הוא שלא הפסיד משום דעיקרם לא חלו בק"ש כלל, וכמ"ש הכ"מ בעצמו לקמן פ"ב ה"ז בשם הרשב"א שלא נתקנו הברכות על הק"ש כלל מדלא תקנו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות ק"ש, ומ"ש דתלו טעמא בשלש שעות משום דדרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, ואטו בני מלכים הוו רובא דעלמא, ג"כ תמוה דודאי רובא דעלמא קמים בנץ החמה ולכן עיקר מצותה אז כמ"ש רבינו בה' י"א, רק משום דאיכא מיעוטא דבני מלכים בג' שעות וכתיב ובקומך קימה דיחיד, לכן תיקנו זמנה עד שלש שעות וכמ"ש תלמידי רבינו יונה, ולזה הוא דאמר ג"כ רשב"י דעד הנץ החמה אדם יוצא בה י"ח ק"ש של לילה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא, וכן אמר דיוצאין אז י"ח ק"ש של יום משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, אמנם עיקר השאלה לע"ד לאו שאלה היא כלל, דובקומך לא הוה פירושי' כל זמן שהם עומדים על רגליהם שהוא כל היום, אלא כל זמן שהם קמים ממיטתם והוא באמת כל הזמן שמע"ה עד ג' שעות ביום שבמשך ג' שעות אלו קמים ממיטתם כל בני אדם, מיעוטם מיד לאחר ע"ה, ורובם קודם נץ החמה, ומיעוטא דמיעוטא שהם בני מלכים בסוף הג' שעות, ותדע דאמרו בגמ' בטעמייהו דב"ש דא"כ נימא קרא בבוקר ובערב, לא אמרו ביום ובלילה אלא בבוקר ובערב, הרי מפורש דובקומך משמעותו הוא רק בבוקר ולא בכל היום, וזה פשוט לע"ד ודו"ק

פרק ב הלכה ו היה עוסק באכילה כו' גומר ואח"כ קורא ק"ש ואם היה מתיירא שמע יעבור זמן קריאה ופסק וקרא ה"ז משובח

ובהשגות לא כי אלא מפסיק וקורא ואף ע"פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק כו' עכ"ל. עיין כ"מ מ"ש ע"ז, ועיין לח"מ מה שהקשה עליו, ולשניהם דעת רבינו הוא דמצוה לאפסוקי ע"ש, ולע"ד דברי תימא הוא דהרי רבינו אמר מפורש גומר ואח"כ קורא, הרי דאמר גומר לכתחלה ואם היה מצוה להפסיק איך אמר גומר לכתחלה, וגם בעיקר יישוב דברי רבינו דבריהם דחוקים ע"ש

לכן נלע"ד דדברי רבינו מחוורים ומוכרחים מאד בסוגיא בפשיטות מאד דרבא דאמר מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן, הרי ס"ל מפורש דמתניתין בלולב דאורייתא