זיו המשנה חלק א כד

לכן נלע"ד לומר דבאמת בנותר שייך בו מעשה ג"כ כגון שלקח בידים והצניעו כדי שלא יתאכל והרי אז עשה בו מעשה וא"כ הוה לאו דנותר ג"כ לאו שיש בו מעשה ואפ"ה אמר ר"י בטעמו דאינו לוקה משום דבא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ה הא לא"ה היה לוקה בכ"ע אף כשלא עשה בה מעשה הרי דר"י בעצמו ס"ל דאף לאו שיש בו מעשה ג"כ חייב עלי' בכ"ע אף כשלא עשה בה מעשה, אמנם בדעת ר' יוחנן משום ריה"ג בודאי העיקר הוא כהלשון שבסוגיא דתמורה הנ"ל דלא אמר לפטור אלא בלאו שיש בו מעשה ולא עשה בו מעשה, אבל בלאו שאין בו מעשה כלל מחייב עלי' גם הוא, דאל"ה הרי יקשה מימר דלמה הוא חייב עלי', והלשון שבסוגיא דמכות ט"ז בודאי הוא לאו בדוקא, ואם נאמר דדוקא הוא אתיא רק למ"ד בתמורה לא תתני מימר דבדיבורו עשה מעשה, אבל ר' יוחנן דתני מימר בודאי לא סבר הכי אלא דכל לאו שאין בו מעשה כלל חייב עלי', והא דאמר ר' יוחנן במכות שם שבועה שאוכל ככר זה ולא אכלה לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה, התם באמת שייך בלאו זה מעשה ג"כ כגון שנשבע שלא יאכל ואכל ולכן אמר שפיר דאם לא עשה בו מעשה לא לקי, ובאמת באכלתי ולא אכלתי אעבר דלא שייך בו מעשה אמר ר' יוחנן בעצמו בשבועות דף כ"א דלקי עלי' כנשבע על שוא ע"ש, והרי אמרו במכות שם מפורש דר' יוחנן ס"ל להלכה כר"י משום ריוה"ג, הרי דהלכתא הכי הוא דילפינן לכל לאו דלא שייך בו מעשה מנשבע ומקלל דלקי עלי'

עוד נוכל לומר דגם לפ"ז ר"י דנותר ג"כ ס"ל הכי ומה דהוצרך לומר דלא לקי משום דבא הכתוב הא לא"ה לקי עלי' הוא בעשה בו מעשה שלקחו בידים והצענו להותירו ואמר דמ"מ פטור ממלקות משום דבא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת, אבל בלא עשה בו מעשה ונתותר מאליו גם ר"י מודה דלא לקי גם בלא בא הכתוב, ור' יעקב ס"ל דסתם נותר הוא כשנתותר מאליו בלא מעשה ולכן אמר בו טעם זה משום שאין בו מעשה, והא דהוצרך לומר בסוגיא דמכות שם דר' יוחנן סובר כר"י משום ריוה"ג, ואמר דלא קשיא מר"י אר"י דהא דידי' הא דרבי', אמר זה רק לדבריו דריש לקיש, דס"ל בדר"י דנותר דלקי אף בנתותר מאליו אי לא בא הכתוב, לכן לדבריו אמר דא"כ לא קשיא אר' יוחנן דהוא סבר כר"י משום ריוה"ג, והא דידי' והא דרבי', אבל לר' יוחנן בעצמו שפיר יש לומר יותר דגם ר"י כרבי' ס"ל וכהנ"ל

עכ"פ לדינא ודאי יש לנו לפסוק כר' יוחנן ור"י משום ריה"ג, דנשבע ומימר ומקלל לוקין אע"פ שאין בהם מעשה, וכסוגיא דתמורה, דמימר ע"כ טעמי' הוא משום דילפינן לי' מנשבע ומקלל, דמשום דלא שייך בהו מעשה לוקין עליהן, אף מימר נמי, ושזה הוא דעת הסתם משנה דתמורה דאמרה דמימר סופג את הארבעים, וא"כ לפ"ז ודאי דר' אלעזר ג"כ ס"ל כר' יוחנן רבו, ואם כן כדאמר ר' אלעזר בסנהדרין ס"ג על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו, ודאי טעמי' הוא משום דילפינן לי' ג"כ מנשבע ומימר ומקלל, דכיון דלא שייך בה מעשה לוקין עליו, וכדלא הבין המקשן טעמו, ופריך הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו, משני לי' שפיר ההוא כר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וכוונתו הוא ודאי דכיון דשמעינן מר"י בשם ריה"ג דדוקא בלאו דלא שייך בי' מעשה הוא דלוקין בודאי גם דברי ר"י בנותר גם כן הכי מתפרש, והא דהוצרך לבא הכתוב הוא אף באם עשה בו מעשה, אלא דדייק לה מדברי ר' יעקב דאמר בלשונו וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, משמע מלשון זה שאף אם אין בו מעשה כלל ג"כ אין לוקין עליו, מכלל דר"י סבר לוקין עליו, באין בו מעשה כלל, וכדברי ר"י עצמו בשם ריה"ג, ובזה ניחא מאד לשון הש"ס שם דלא אמר כבמכות שם למידק זה מדברי ר"י עצמו, טעמא דבא הכתוב הא לא בא הכתוב לוקה אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, אלא דייק לה רק מדברי ר' יעקב ואמר רק, מכלל דר"י סבר לוקין עליו, והרי לשון זה מוכרח הוא כמ"ש, אלא שלא רצה להאריך להביא דברי ר' יוחנן משום ר"י בשם ריוה"ג וד"ל

ועתה הלא תראה שכל דברי אלו מבוארים ומפורשים בדברי רבינו להדיא בריש ה' תמורה שכתב וז"ל כל המימר לוקה כו' ואע"פ שלא עשה מעשה, מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עלי' חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם, ג' לאווין אלו א"א שיהי' בהן מעשה כלל ולוקין עליהן עכ"ל, הרי מפורש פירש הטעם בהם משום שאי אפשר שיהי' בהן מעשה כלל, והוא ככל מ"ש, ומסולק בכל זה תמיהת הכ"מ שם דלמה כתב דגם מימר אין בו מעשה והא אמר לי' ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר דבדיבורו עשה מעשה, ולפי מ"ש הלא התמיה מעיקרא ליתא שהוא ודאי נוסחא מוטעת כיון דר' יוחנן בעצמו הוא שחשיב מימר בהדיא, ועיקר הטעם ידע רבינו מזה שחשיב מימר ואע"פ שאין בו ילפותא מקרא אלא ע"כ דמנשבע ומקלל הוא דיליף למימר ולכל ל"ת דלא שייך בו מעשה דלוקין עלי', ולזה בריש פ' י"ח מה' סנהדרין פירש שם דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא ע"ש, דהני כולהו אפשר שיהי' בהן מעשה ג"כ שהולך ברגליו לבית חברו להלשין על חברו ונוקם ונוטר ועושה לו רעה ונושא שמע שוא שמקבל ל"ה או דיין השומע דברי בע"ד שלא בפני בע"ד השני ועושה נזק מחמת זה לחברו, וד"ל

וזה הוא שכתב רבינו גם כאן, דהנודר בשמו והמקיים בשמו לוקה, כלשון ר' אלעזר להורות דדבריו הלכתא הן אע"ג דמוקי לה כר"י, אלא כדי שלא נטעה לומר דהמקיים בשמה הוא שמקיים איזה דבר במעשה בשמה, לזה פירש ואמר והוא הנשבע בשמה שאין בה מעשה כלל ג"כ חייב, וגם שלא נטעה לומר להיפך דהמקיים בשמה הוא המקיים איזה דבר בשמה אף בלא מעשה דזה אינו דכיון דשייך בו מעשה אם קיים בלא מעשה אינו חייב אלא הכוונה הוא רק בנשבע בשמה דלא שייך בה מעשה כלל אז הוא דחייב אבל בדבר דשייך בה מעשה אינו חייב אלא כשעושה מעשה ואם אינו עושה מעשה פטור וקושיית ההשנת מעיקרא ליתא וככל הנ"ל, ולזה א"ש גם כן מה דאינו מחייב באומר לו שמור לי בצד עכו"ם פלונית דבזה ודאי שייך מעשה ג"כ שאם חברו אינו יודע מקום אותו העכו"ם יוליך אותו לשם ויעמידהו אצלה ויאמר לו שמור לי בצד עכו"ם זה, וכן בגורם לאחרים שידורו וישבעו בשמה בודאי שייך שפיר מעשה שע"י מעשה הוא שיגרום להם שידורו ויקיימו בשמה בכה"ג אם לא עשה מעשה בודאי פטור ואינו חייב בלא מעשה אלא בנודר ונשבע בעצמו, ולכן גם המשנה וגם ר"א לא הזכירו בדבריהם אלא הנודר והמקיים לבד וככל הנ"ל וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

ועיין בפ' י"ח מה' פסולי המוקדשין ה' ט' מ"ש בזה

פרק ו הלכה ג ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת, עיין כ"מ ולח"מ שתמהו ע"ז והלא בגמ' דף ס"ד אמר רבא כמשוורתא דפוריא ואמר תניא כוותי' דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור, וע"ש שדחקו עצמן בזה

ולעד"נ דרבינו מפרש לדברי הש"ס הכי, דאמר שם ר"י אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה היכי דמי ר"ל האיך הוא לאו דרך העברה אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא ור"ל והוא הולך ע"ג שרגא דליבני ברגליו זהו לאו דרך העברה אלא אינו חייב עד שילך ברגליו על הארץ דוקא ולדידי' אין חילוק בין ילך בשתי רגליו על הארץ בין יקפוץ ברגל אחד מצד זה לצד זה הכל דרך העברה מיקרי כיון שעובר בתוך השלהבת על הארץ, רבא אמר זה הוא לאו דרך העברה כמשוורתא דפוריא ר"ל שקופץ ברגל אחד מצד זה לצד זה, ואינו חייב אלא עד שיעבור בשתי רגליו דוקא מצד זה לצד זה, ואמר תניא כוותי' דרבא אינו חייב עד שיעבירנו