זיו המשנה חלק א כה

דרך העברה העבירו ברגל פטור, לא אמר העבירו ברגליו אלא ברגל ור"ל שקפץ ברגל אחד מצד זה לצד זה פטור והוא כרבא, וזה הוא ממש כדבריו של רבינו שדרך העברתו הוא רק שיעבירנו בהילוכו לוכו בשתי רגליו דוקא ואז הוא חייב, ובודאי לשון דרך העברתו כן משמע שהוא כמו שהי' אומר דרך הילוכו, ודלא כפירש"י, וא"ש לנכון בפשיטות מאד לפ"ז ודו"ק

ומה שדחק עצמו הכ"מ בלשון לפיכך שכתב רבינו כבר בארו הלח"מ בפשיטות ע"ש

פרק ז הלכה ג לפיכך אם היה בעיר סימן כו' שקורעין קרע עגול כנגד הלב כו' אסורין בהנאה

עיין לח"מ שהקשה דלמה לא הזכיר רבינו שיש עליו קורט דם כדאיתא בברייתא, ואמאי לא הזכיר דברי רבא (בגמ' איתא ר"ה) שאמר ל"ש אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור עכ"ל

ולעד"נ דדעת רבינו הוא דכל זה אינו אלא להת"ק דלא מפליג בין עגול למשוך ואוסר אף במשוך אף שעשוי להקרע כך מאליו לאחר שחיטה והפשט ולכן שפיר מצריך בו קורט דם לסימן שנעשה מחיים, אבל בלא קורט דם יש לתלות דלאחר הפשטו נקרע, אבל לרשב"ג דאינו אוסר אלא בעגול לא בעינן כלל קורט דם ואף בלא מלחו דעגול לבדו הוא סימן מובהק דמחיים נעשה בכוונה להוציא הלב, ואף דבגמ' שם (דף ל"ב ב') בעי אביי מרב יוסף הלכה מכלל דפליגי ולא השיב לו, ודאי דהכי הוא וכדאמר הכי בש"ס בשבת דף קל"ו ובשארי דוכתי למלתא דפסיקי הלכה מכלל דפליגי, ולכן כיון דאיפסקי הלכתא כרשב"ג וכן פסק רבינו, ממילא לא הוצרך להזכיר קורט דם כלל וד"ל

הלכה ד עכו"ם של עכו"ם אסורה בהנאה מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד שנאמר ושם בסתר

עיין לח"מ שהקשה מדידיה אדידיה שכתב לקמן פ' ח' ה' ח' ע"ז של עכו"ם שבטלוה עכו"ם קודם שתבוא ליד ישראל הרי זו מותרת בהנאה שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש, והוא דרשת ר' ישמעאל בדף נ"ב, והכא נראה דפסק כרע"ק, ועוד דאמר בסוגיא, דר' ישמעאל מצריך קרא לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וגו' לכדריש לקיש דאמר כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה כו', ורבינו פסק הא דריש לקיש בפ"ג מה' סנהדרין, וזהו דלא כדרע"ק, וע"ש שדחק עצמו בתירץ קושיא הראשונה הנ"ל מאד ע"ש

ולעד"נ דלא קשה מידי דודאי פוסק רבינו כרע"ק מחברו, ובפרט שהוא סתם משנה שם ג"כ ע"ש, אמנם מה שאמר בגמ' שם דלרע"ק שמעינן דעכו"ם פוסל עכו"ם שלו מדשמואל דשמואל רמי כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך, לא פירשי' רבינו כפרש"י שם דפסילי דקרא הוא דדריש לשני דרשות לשון פיסול ולשון פסול דא"כ למה ליה לדרשא דולקחת לך, לדרוש זה מלשון פסילי לבד, אלא ע"כ דמלשון פסילי לבד אי אפשר לדורשו לקולא כלל, דאררבא נאמר דאפי' אם פסלו ובטלו ג"כ תשרפון באש, וא"כ גם השתא דכתיב ולקחת לך מנא ליה זה נימא דכבר גזר הכתוב דגם אם פסלו לאלהיהן תשרפון באש, וע"כ האי ולקחת לך לאו הכי מידרש אלא כפשטיה דקאי על לא תחמוד דכתיב בריש המקרא ולהורות דלא תחמוד לא הוה בלב לבד אלא לא תחמוד לקחתו לך דוקא, וגם עיקר הדבר הוא דוחק לדרוש מלשון פסילי שני ענינים דבר והפוכו

לכן מפרש לה רבינו דרק דרשא הראשונה פסלו לאלוה הוא דדריש מפסילי, אבל דרשא השניה פסלו מאלוה מאלהיהם הוא דדריש דאינו אסור משפסלו לאלוה אלא כל זמן שהוא נוהג בו מנהג אלוה אבל משפסלו ובטלו מאלוה ועכשיו אינו עוד אלהיהם אזי ולקחת לך, ועתה הלא זה הדרשא עצמה הוא שכתבה רבינו שם בפ"ח שכתב בלשונו שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש כשבאו לידינו והן נוהגין בהם מנהג אלהות אבל אם בטלו הרי אלו מותרין עכ"ל, הרי מלשונו דדייק והן נוהגין בהם מנהג אלהות משמע להדיא הכי דמאלהיהן הוא דדרש לה, והוא דרשת רע"ק מפורש וכמ"ש

ועוד יותר השכיל רבינו בלשונו הזך ושינה קצת מלשון הש"ס דאמר פסלו מאלוה ולקחת לך, שאמר הש"ס לשון פסלו שאפשר לפרש ולומר דלשון פסילי הוא דדריש גם לזה וכפירש"י, ורבינו שינה בלשונו במתכוין ואמר אבל אם בטלו להורות דינו וטעמו כאחד דאיהו מפרש לה דלא מלשון פסילי הוא דדריש לה דזהו רק דרשת ר' ישמעאל ולא דרשת רע"ק, אלא רק מלשון אלהיהם הוא דדריש לה והיא היא דרשת רע"ק וד"ל

ומה שהקשה עוד דלמה פסק כריש לקיש, זה ודאי לאו קושיא היא כלל, דודאי גם רע"ק אית ליה הא דריש לקיש, דהלא ריש לקיש לא דריש ליה אלא מסמיכת הפסוקים וכדאמר כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כו', ואלו רע"ק דריש דעכו"ם של ישראל טעון גניזה מגוף הכתוב דאיירי באשרה ממש וכתיב לא תטע לך אשרה אצל מזבח דאיתקוש למזבח מה מזבח טעון גניזה, וגם ריש לקיש הרי ס"ל הכי דבאשרה ממש דיבר הכתוב אלא מדאסמיך אשרה לשופטים ושוטרים דריש ליה דדיין שאינו הגון הוה ג"כ כאשרה, ובודאי גם רע"ק מודה בו, אלא דריש לקיש דריש הסמיכות דאשרה לשלפניו לשופטים ושוטרים, ורע"ק דריש הסמיכות דאשרה לשל אחריו למזבח, וגם מאי דדריש לה רב אשי שם ובמקום ת"ת כאלו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח, הוא ג"כ לכ"ע מדהסמיך אשרה אצל מזבח לשופטים ושוטרים, שוב ראיתי דגם הלח"מ מתרץ הכי לקושיא זו, אבל לע"ד אין בזה לא קשיא ולא תירץ כי הוא פשוט מאד וד"ל

הלכה ו צורות שעשאום עכו"ם לנוי מותרין בהנאה וצורות שעשאום לשם כו"ם אסורין כיצד כו' והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור כו' חזקתו שהוא לעכו"ם כו'

עיין כ"מ שהביא לדברי הר"ן שכתב דלרש"י בין ר"י אמר שמואל דאמר באנדרטי של מלכים שנינו, ובין ר' יוחנן דאמר בעומדין על פתח מדינה, אמרו רק לר"מ, אבל לרבנן בין עומדין על פתח מדינה בין אין עומדין על פתח הכל תלי רק ביש בידו מקל, אבל הרמב"ם מפרש דברי ר' יוחנן דבין לר"מ ובין לרבנן קאמר דבעינן שיהיו עומדין בפתח המדינה ולא קאי על דברי ר"י אמר שמואל ופסק כר' יוחנן

וכתב עליו הכ"מ ודבריו צ"ע שמתחלת דבריו נראה שאין חילוק בין רבינו לרש"י במימרא דר"י אמר שמואל דלר"מ איתמר וא"כ לא שייך למימר ופסק כר' יוחנן דהא ר"י אמר שמואל לא משתעי אליביה דרבנן לפרש כוותייהו אלא לפרש דברי ר"מ אתי עכ"ל

ולעד"נ דדברי הר"ן נכונים בפשיטות, דגם לרש"י ודאי דאין כוונתו לומר דלא אמר ר"י אמר שמואל אלא לר"מ באנדרטי של מלכים דאסור אבל בשאר צורות מותר, אבל לרבנן גם בשארי צורות אסור כשיש בידו מקל, דהרי רבנן רק על הצלמים דאיירי ר"מ קאי, ואם ר"מ איירי באנדרטי מלכים בודאי גם רבנן איירו בהכי, והא דפירש"י בדברי ר"י אמר שמואל, התם קאסר ר"מ, ולא הזכיר גם לרבנן, ודאי דלרבותא קאמר דאף ר"מ לא אסר אלא באנדרטי של מלכים אבל בשאר הצורות כגון צורות של שלטונים גם ר"מ מודה דמותרין לגמרי וכ"ש רבנן דמקילין טפי, ולא אמר הר"ן דלרש"י תלי לרבנן רק בשיש בידו, אלא רק בדברי ר' יוחנן דאוקמה לה בעומדת על פתח מדינה, ופירש"י גם בזה, דבהנהו הוא דקאסר ר"מ, ש"מ דלרבנן לא תלי בפתח המדינה אלא ביש בידו מקל כו', דרק בצלמים דאיירי ר"מ איירו גם הם, אבל