זיו המשנה חלק א כ

"עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין אבל אם קללם בכנוי פטור", הרי דאינו ממעט בלשון זה אלא הכנויים לבד, והיינו כנויי המדות שאינם מיוחדין אליו ית' לבד ואינן שמות כלל וכהנ"ל, ובזה מסולק גם כל מה שנתקשה הלח"מ שם ע"ש, וא"ש כל דברי רבינו בפשיטות וברויחא מאד בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ט מגדף שחזר בו בתוך כדי דבור אינו כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל

עיין כ"מ שכתב דרבינו משמיענו בזה דמגדף לא בעי התראה, וכמ"ש בה' עדות פ' ב' דעדים זוממין לא צריכין התראה דגם על שוגגין חייבין כיון שאין בהם מעשה, ולכן הקשה מפ' הנשרפין דאמר שם ורבנן מגדף הוראת שעה היתה, וכן מהא דתניא בדף ח' ב' שם ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותם אלא בעדה ועדים והתראה ע"ש

והנה רבות נפלאתי ע"ז, דהנה הא דהנשרפין הוא בדף ע"ח ב' שם, ולא אמר זה שם דהוראת שעה היתה אלא על מה שחבשוהו אף שלא ידעו אם הוא בר קטלא כלל וכדפירש"י שם ע"ש, וא"כ הלא אדרבא משם הוא ראיה מפורשת דמגדף לא בעי התראה כלל, דהרי התם בודאי לא היה שם התראה למיתה כיון שלא ידע גם משה אם הוא חייב מיתה כלל כדאמר הש"ס שם, אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש להם ע"פ ה' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו עכ"ל, וכ"ש שלא ידעו העדים, ואעפ"כ אמר הש"ס ההוראת שעה רק על החבישה ולא על מה שלא היה בו התראה

גם הא דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה כו' לא היה לו להביא מדף ח' כיון שהביא מהנשרפין וברייתא הזאת הובא ג"כ שם בדף פ' ע"ב, והתם דאיירי לענין התראה לא נזכר שם מגדף כלל, אלא הכי אמר התם ת"ק יליף ממקושש ור"י מקושש הוראת שעה היתה, והלא גם משם ראיה דמגדף לא בעי התראה מדאמר דת"ק יליף ממקושש ולא אמר דיליף ממגדף ש"מ דמגדף לא בעי התראה כלל לכ"ע, ואי הא דתניא דשאר חייבי מיתות שבתורה בעי התראה, הרי יקשה מזה גם על עדים זוממין דאמר הש"ס מפורש בכתובות (דף ל"ג) דלא בעי התראה, אלא ע"כ נצטרך לומר לדעת רבינו, דכל חייבי מיתות שיש בהן מעשה קאמר, לאפוקי עדים זוממין שאין בהן מעשה, וא"כ מגדף נמי הרי אין בו מעשה

אמנם באמת לענין מגדף אין צורך לטעם זה, דהרי במגדף בודאי לא שייך התראה כלל, דמי ידעו עדים מעיקרא שחישב לגדף שיתרו בו ע"ז, ואין צורך בו לטעם דאמר רבא בכתובות שם לגבי עדים זוממין, תדע נתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתליין, דכאן במגדף לא שייך כלל לומר ניתרו בו מעיקרא ואין צורך בו כלל טעם דאישתלי, ואף אביי דאמר שם וניתרו בהו בתוך כדי דבור, ג"כ לא שייך זה במגדף, שאינו יוכל לתקן כלל אח"כ ואף אם יחזור בו בתוך כדי דבור, לכן לא שייך בו התראה כלל לכ"ע כנלע"ד ודוק

הלכה י ואפילו על ברכת הכנויים חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל כו' ולא קרעו אליקום ושבנה אלא מפני שרבשקה ישראל מומר היה

עיין כ"מ מה שתמה ע"ז דהרי הא דהשומע מפי העכו"ם אינו חייב לקרוע ושרבשקה ישראל מומר היה, הוא דברי ר"י אמר שמואל בסנהדרין דף ס' ואיהו הרי אמר שם דאין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד לאפוקי כנוי דלא, ואמר ופליגי דר' חייא בתרווייהו כו', וא"כ למה פסק בחדא לענין כנוי כר' חייא ובחדא לענין שומע מפי עכו"ם כר"י אמר שמואל ודלא כר' חייא וע"ש מה שהביא בשם מהרי"ק שיישב דברי רבינו שפיר והכ"מ הקשה עליו

ולענ"ד דמהרי"ק שפיר, קאמר, ואני אוסיף על דבריו דדעת רבינו הוא זה, דלענין אזכרה מפי עכו"ם משמע מסתמא דגמ' דהעיקר הוא כר"י אמר שמואל, דהרי התם בדר' חייא אמר הש"ס אלא פשיטא מעכו"ם ואי שם המיוחד מי גמירי, הרי דס"ל לסתמא דגמ' למלתא דפסיקא דעכו"ם בודאי לא גמירי השם המיוחד, ואלו רבשקה הרי הזכיר בכל דבריו השם הוי' ב"ה (מלכים ב' י"ח) וע"כ הוא מוכרח דישראל מומר היה כדברי ר"י אמר שמואל, וגם ר' חייא מודה בו והשתא כיון דלא ידעינן דין קריעה אלא מהא דרבשקה הרי אין לנו אלא בישראל מומר אבל בעכו"ם אין לנו, ור' חייא דס"ל דאף בעכו"ם קורעין בודאי אית ליה ילפותא ממקום אחר לזה, ולפ"ז הרי סתמא דהש"ס שם דאמר קורעין מנלן דכתיב ויבא אליקום וגו' קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה, ס"ל לסתמא דגמ' מפורש כר"י אמר שמואל, ולכן שפיר פסק בזה כר"י א"ש ולא כר"ח, אבל לענין ברכת הכנויים שאין לנו ראיה לפסוק כר"י א"ש, בודאי יש לנו לפסוק כר' חייא נגד שמואל דאף לגבי רב תלמידו של ר' חייא אין הלכה כשמואל באיסורי וכ"ש שאין הלכה כר"י נגד רב רבו, וכ"ש שאין הלכה כר"י ושמואל נגד ר' חייא רבו דרב, דודאי גם לגבי רב הלכה כר' חייא רבו וכמ"ש המהרי"ק, וכן הוא מפורש בדברי הרי"ף בפ' אלו טרפות בשמעתא דגלודה, והבאתי דבריו בספרי שערי טהר בקונטרס כללי ההוראה שם ע"ש, ומסולק בזה דברי הכ"מ שכתב על דברי המהרי"ק דהא לא מכרעת, ומה שהקשה מר' יוחנן שהלכה כוותי' לגבי רב אף דרב היה גדול ממנו לא ק"מ, חדא דרב אף שהיה גדול ממנו מ"מ לא היה ראוי להיות רבו, משא"כ ר' חייא היה ראוי להיות רבו דשמואל כיון שהיה גם רבו דרב, ועוד דהתם שאני דמפורש פסקו הכי כר' יוחנן נגד רב, אבל במקום דלא פסקו הלכתא מפורש בודאי יש לנו לפסוק כגדול נגד קטן ממנו, ובפרט הכא שמפורש פסקו דהלכה כרב תלמידו של ר' חייא נגד שמואל וכ"ש דהלכה כר' חייא רבו דרב נגד שמואל, והוה זה כאלו פסקו מפורש כר' חייא נגד שמואל ולכן קי"ל כר"ח גם נגד שמואל ור"י ביחד דבכלל דאין דבריו יחיד במקום שנים אינו אלא בשווין ולא ברב נגד שני תלמידיו, ועיין בכללי ההוראה שלי מ"ש בזה ודוק

פרק ג הלכה י אסור לעשות צורות לנוי כו' ואין אסור כו' אלא צורת האדם לבד כו' והוא שתהיה הצורה בולטות כו'

ובהלכה יא וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים שנאמר לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח, צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם כו' מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת

הנה כתב רבינו בכאן ג' דינים מחולקין, דצורת אדם בולטת אסורה שאינה בולטת מותרת אם הוא לנוי, ואמר בטעמו משום שנאמר לא תעשון אתי כלומר לא תעשון אותי והטעם הוא משום חשדא שלא יחשדוהו שעשאו לעכו"ם, ולכן לא שייך בזה חשדא זו אלא אם היא בולטת שכמוה עובדין אותה הטועין אבל בליטה בולטת מותר כי אין דרך לעובדה בכך, דין ב' דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים אפילו אינה בולטת אסור לעשות מגזרת הכתוב לא תעשון אתי כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, ואף דכי אינה בולטת אין בה משום חשד עכו"ם, דבזה לא הוה החשש משום חשד, אלא גזה"כ הוא שהקפידה תורה שלא לעשות כדמות שמשין המשמשין במרום, ולכן אף על הלוח אסור לצור אותן, דין ג' צורות בהמות וחיות לבד בלא צורת האדם ואפילו ג' מיני חיות המרכבה שור אריה נשר כיון שלא עשה עמהן גם צורת האדם מותר לעשות אפילו בצורה בולטת, והטעם דבלא צורת האדם אין בה לא משום חשד עכו"ם דלא הוה אלא בצורת אדם לבד, וגם לא מגזה"כ דלא תעשון אתי דבמדור העליון לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי כאשר הם במרום אבל לא דמות של ג' פנים לבד שאינו כדמות שבמרום, ולכן גם בצורות בולטות מותר כיון