זכרון י-הודה גרינוולד חלק א צט

ג) אמנם יקשה היאך נאמר כן בדעת רש"י ז"ל דס"ל דביטול מצד הפקר אתי עלה הא רש"י ז"ל פי' בהדיא דף ד' ע"ב דביטל מצד תשביתו, וגם יקשה עדיין מה שהקשתי לעיל למה אנו אומרים לשון הביטול בלשון כפול לבטיל ולהוי הפקר. ועוד צריך להבין איזה יסוד פליגי המקשן והתרצן למה הוי ס"ל המקשן דהביטול מצד תשביתו והתרצן ס"ל מצד הפקר. ונראה בס"ד להעמיד דברינו הנאמרים למעלה, דהנה הכ"מ רפ"ב מ"ה חומו"צ הביא ב' טעמים מנ"ל דביטול מהני, א' כדנפ"ל בספרי לא יראה לך בטל בלבך, א"נ מדכתיב תשביתו ולא כתיב תשרפו או תבערו כענין שפי' בע"ז השחת שרוף וכלה, אע"כ גילה לנו רחמנא היכי דלא אפשר ליסגי בביטול ומסרו הכתוב לחכמים היכא סגי ביטול וכו' עכד"ה, ואני העני נ"ל דלהאמת אנו צריכים לומר דאו"א דא"ח, דע"כ צ"ל דבביטול מקיימים המ"ע והל"ת הן מ"ע דתשביתו והן הל"ת דלא יראה. וכבר כתב הפנ"י לעיל דף ד' דלספרי דלמדים ביטול מלא יראה לך בטל בלבך, ר"ל מצד הפקר דמ"ז הביטול לא יראה כשלך. ולענ"ד הקיום נ"ע דתשביתו לרש"י ורמב"ם ז"ל לא מתקיים עדיין בזה שמפקירו אלא צריך לבטלו בלבו ולחשבו כעפר שאין בו צריך כלל ושאינו רוצה בקיומו, ולפי"ז צריך לו לעשות תרוויי' שמצד מ' עשה דתשביתו להחשיבו כעפר. ומצד ל"ת דלא יראה וכו' להפקירו, וממילא לפי האמת כיון דצריך תרוויי' ממילא אח"ז איסור לא מצי מבטל דאם גם מ"ע דתשביתו הי' מקיים בביטול לאח"ז איסורו אבל הל"ת דלא יראה לך א"א לקיים אח"ז איסורו בזה האופן וכמבואר למעלה דהפקר לא שייך אח"ז איסור. והנה לפי"ז י"ל דהמקשן הוי ס"ל דביטול הוי רק מצד תשביתו וכמו שרצה הכ"מ לומר דלפי האמת יכולים אנו לומר עכ"פ בדעת המקשן כן וכיון דביטול רק מכח תשביתו ועניינו לפי המבואר דמחשיבו כעפר ע"כ ס"ל להמקשן דיכול לבטל גם אח"ז איסורו. אמנם התרצן חידוש לו הן אמת כדבריך דביטול מצד תשביתו אמנם הלא גם מצד לא יראה לך בטל בלבך ג"כ צריך הביטול וזה ע"כ רק ענינו דלשווי' יתי' כהפקר ממש. וזה ע"כ אי אפשר לאחר ז"א וממילא מתור' שיטת רש"י ז"ל שכתב לבטיל וכו' דבאמת ביטול מצד תשביתו כדברי רש"י ז"ל דף ד'. אמנם עכ"ז גם הוי מצד לא יראה לך בטל בלבך וממילא כיון דמצד הפקר ג"כ צריך לעשות הביטול ממילא ע"כ צריך לאמרו לשון עתיד לבטיל ולהוי הפקר וכו' בלשון עתיד, דהיינו כשיבוא שעת איסור ממילא כולל גם לשון שמבטלו בלבו ומחשבו כעפר דעכ"פ לענין דאינו רוצה בקיומו מהני גם לשון עתיד ורק דלשון נוכח ג"כ הוי מהני אבל כיון דע"כ צריך לאמרו בלשון עתיד כדי לכלול בו עניין ההפקר. ובזה צריך בע"כ לשון עתיד ממילא מיוצא י"ח גם י"ח מצות עשה דתשביתו דעניינו שאינו רוצה בקיומו, ומתורץ שיטת רש"י ז"ל על נכון בס"ד. ולפי"ז י"ל בס"ד דהיינו שיטת רבינו ראב"י שבהגהת מיימוני הנ"ל שכתב תרוויי' ליבטיל ולהוי הפקר. דאי ס"ל שיטות רש"י ז"ל דצריך לן תרוויי' כדי לקיים מ"ע ול"ת הנ"ל ועפי"ז שפיר המנהג הנהוג ושכתב כן בנסחות הגדה לומר כל חמירא וכו' ליבטיל ולהוי הפקר וכו' כן נלע"ד בס"ד, ואולי מקום הניחו לי בזה ברחמיו של הקב"ה. ואם כנים דברינו הנ"ל בשיטות הגמרא ובדעת רש"י ז"ל אולי יש ליישב בזה גם בדעת הרמב"ם ז"ל ונוסחא הישנה וס"ל כשיטות הגאון בכל בו דלחמץ ידועה לא מהני ביטול והוקשה עליו מסוגיא זו דפריך כי משכחת לי' לבטלי' דהנה כפי העולה מדברינו המקשן הוי ס"כ דביטול הוי מצד תשביתו דענינו דאינו רוצה בקיומו, והתרצן חידוש דגם מצד הפקר ג"כ הוי. והנה נ"ל עוד נפ"מ דאי ביטול מצד תשביתו בלבד ושאינו רוצה בקיומו י"ל שהי' מהני גם בחמץ ידועה שמחשיבו כעפר וכאין בו צורך כלל. אמנם אי ביטול מצד הפקר א"כ יוצא כן מלא יראה לך כספרי הנ"ל, והלא מחזי זה כמרמה שיאמר שמפקירו וכן הוא סגור בחדרו עיין כן בתשו' חת"ס חאו"ח אלא ע"כ שאינו מהני בחמץ ידועה, והנה לדברינו דהמקשן הוי ס"ל דמהני מצד תשביתו. וע"כ לאח"ז איסור' מהני ע"כ הוי ס"ל דמהני גם בחמץ ידועה, אבל לאחר שחידוש לו התרצן דגם מצד לא יראה לך בטל בלבבך, אתי עלה במצות ביטול, א"כ ע"כ אינו מהני בחמץ ידועה וכמבואר. והנה לע"ד מלשון הרמב"ם ז"ל נראה כשיטת הרש"י וראב"י ז"ל הנ"ל דהביטול כולל תרוויי' הן שאינו רוצה בקיומו, והן שמפקירו, דז"ל הזהב ומזוקק בהלכה ב' ומהו הביטול שיבטל בלבו ויחשוב אותו כעפר והיינו שאינו רוצה בקיומו, וממה שהוסיף עוד ישום בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו כו' וכדבר שאין בו צורך כלל. משמע דבזה כוונתו שיהי' לשון הפקר כנלע"ד נכון, וממילא כיון שהתרצן חידוש דהביטול מצד הפקר אתי' לה, ממילא שפיר אמרינן דבחמץ ידועה לא מהני ביטול לשיטה הנ"ל, כנלע"ד באופן דרש"י ורמב"ם וראבי"ה ז"ל ומנהגינו הנ"ל ס"ל דהביטול כולל תרתי. ומתו' הקושי' ע"נ בס"ד דהמקשן שפיר ס"ל דמהני ביטול בחמץ ידועה אבל אנן קיי"ל כמסקנת התרצן כנלע"ד פה סאטמאר תרס"ל. סימן קי"א הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' חומ"צ הלכה ד' כתב נכרי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופה ואונס לשלם אעפ"י שלא קיבל אחריות ה"ז חייב לבערו שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו עכ"ל. ותמה הראב"ד ז"ל שהרי לקמן דף ל' ע"א אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוי נפיק השבעה יומו דפסחא אמר לו פוקו וזבינו חמירא דבני חילא, ואם הי' החיוב עליהם לשרפו מאין היו מוצאים לקחת אותו אחרי כן. ונראה ליישב בס"ד. ונקדים קושית הטו"ז בסי' ת"מ סק"א, שהקשה על שיטת הר"מ ז"ל, א"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא