זכרון י-הודה גרינוולד חלק א צח

בזה"ל ראבי"ה קיבל מר"י הלוי שיש לומר ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דבטיל משום הפקר כך פר"ת אבר אביו ר"י הלוי לא הי' אומר הפקר כדברי רבינו המחבר ע"כ. והנה בשו"ע סי' תל"ד ס"ב כתב המחבר יבטלנו ויאמר כל חמירא וכו' ליבטל ולהוי כעפרא דארעא ע"כ, הנה נקטו כולם לשון דמשתמע לכאו' לשון עתיד. אמנם רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ג הנ"ל כתב בלשון דמשתמע לשון נוכח שכ' בהלכה ז' וז"ל ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שכא ראיתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר, וצריך טעם למה שינה בלשונו, והנה בגמ' דף ו' ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל פירש"י ז"ל הבודק כו' ויאמר כל חמירא כו' ליבטל, נקט ג"כ לשון דמשמע לשון עתיד, ובפשטות הייתי אומר לכאורה דהרמב"ם והמחבר ז"ל אזלי' לשיטתייהו דהנה ענין ביטול מה הוא פליגי בה קמאי דקמאי דהרמב"ם ז"ל כתב בזה"ל בפ"ז הלכה ב' ומהו השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ע"כ, ולכאורה הוא כשיטת רש"י ז"ל שכתב בדף ד' ע"ב שהביטול יוצא מקרא דתשביתו ולא נאמר תבערו, וכ' בזה בספר מהר"ם הלואה בשם רמב"ן ז"ל שכוונת רש"י ז"ל דענין הביטול הוא שאינו רוצה בקיומו, אמנם הר"ן ותוס' וטור וכן נראה דס"ל להמחבר בשו"ע דהביטול הוא מטעם הפקר והנה כמה נפ"מ יוצאים בזה כמבואר לקמן ונפ"מ גם בזה לענין אם צריך כומר בלשון עתיד או יאמר בלשון נוכח. דהנה האחרונים כבר כתבו על שיטת הר"ן ז"ל דכתב דהביטול הוא מטעם הפקר, והק' הא הפקר לא הוי במחשבה ולמה אמר הכא בגמ' מבטלו בלבו וגם לדעת ר"י לא הוי הפקר עד דאתי ליד זוכה ולאיכא מ"ד צריך להפקיר בפני ג'. ותי' הר"ן ז"ל הכא שאני דהא באמת חמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, על כן בגילוי דעת סגי כשיגלה דעתו שרוצה הוא בהפקר זה שהפקירה התורה לחמץ שלו. והק' ע"ז דא"כ צריך להבין מתי חל הביטול הלא קודם האיסור עדיין הוי ברשותו וצריך הפקר ממש, ולאחר זמן איסורו שוב אין בכחו לבטל ולהפקיר, ותי' בתשו' אמרי אש לאו"ח דכוונתו בביטול הזה דכשיבוא זמן יהי' הפקר וכשם שיוכל ליאסור לאחר זמן כך יכול להפקיר לאחר זמן כי הפקר מטעם נדר ע"ש רסי' נ"ד וכן בתשו' מהרי"א חאו"ח, ומובן ממילא דלפי"ז ראוי לומר בשעת הביטול בלשון עתיד ליבטל ולהוי. אמנם לשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל דס"ל דהביטול הוא מצד תשביתו והכוו' כמפורש בלשון הזהב של הרמב"ם ז"ל שמבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וכשאינו רוצה בקיומו, לפי"ז שפיר שייך לומר הביטול בלשון נוכח שמבטלו עתה ושפיר כ' הר"מ ז"ל לשיטתי' דס"ל דהביטול לאו מתורת הפקר נגע' בי' שאומר בלשון נוכח כנלע"ד. ועדיין צריך להבין למה כ' הגמי"י הנ"ל תרוויי' ליבטל וליהוי הפקר וכן הוא הנוסח שלנו, וקשה תרוויי' למה, וכי לא סגי לומר להוי הפקר בלבד. ב) עוד יקשה לפי"ז על שיטת רש"י ז"ל דכתב ג"כ דביטול מהני מתורת תשביתו ושעניינו רק דאינו רוצה בקיומו. א"כ למה כתב הכא בדברי ר"י אר"ב צריך שיבטל וכו' ולומר כל חמירא וליבטל, לשון עתיד הלא לשיטתו, הי' צריך לומר הרי הוא בטל בל' נוכח, ע"כ נלע"ד ליישב בס"ד: דהנה בסוגי' צריך להבין מאי דעתי' דהמקשה דפריך וכי משכ"ל לבטלי' וכי לא אסיק אדעתי' דלאח"ז איסורו אין בכחו עוד לבטלו. ויותר תמי' דלקמן פריך ולאח"ז איסורו לא מצי לבטל והתניא, ונראה דבכל תוקף רוצה המקשן להעמיד דבריו דגם אח"ז אינו יכול לבטל וק' על מה סמך לבטל אח"ז אסורו ג"כ. ונראה דהמקשן והתרצן פליגו מהו ענין הביטול, והמקשן היי ס"ל בע"כ דענין הביטול הוא כדעת רש"י ורמב"ם ז"ל דתוכן הביטול שיחשוב בלבו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל והוי ס"ל בע"כ שלא כדעת הר"ן ז"ל דליהוי מטעם הפקר דא"כ הוי קשי' לי' כקו' התוס' והר"ן ז"ל דאם ביטול מטעם הפקר הלא הפקר כזה לא מהני וכמבואר למעלה, אע"כ רק כרש"י ור"מ ז"ל דהביטול הוא מטעם דאינו רוצה בקיומו וכיון שנאמר דהביטול מצד תשביתו כרש"י ור"מ ז"ל שפיר יש מקום לומר דגם לאח"ז איסורו יכול לבטל כיון דכל עניינו רק שמחשבו כעפר ושאינו רוצה בקיומן בעולם כלל, ומילתא דמסתבר מעצמו. כך הי' ס"ל להמקשן ושפיר רצה להעמיד דבריו דגם לאח"ז איסורו יכול לבטל, וע"ז השיב התרצן דילמא משכח"ל לאח"ז איסורו ולא מצי לבטל, ר"ל דלעולם דהביטול מתורת הפקר אתי עלה וממילא לאח"ז איסור לא מצי לבטל לי' דמאי יפקיר כיון דאינו כבר ברשותו ומאי דקשי' לך היאך יהי' הביטול מטעם הפקר הלא הפקר כזה לא מהני כקו' הר"ן ז"ל, ע"ז השיב לו כתי' הר"ן ז"ל דאר"א ב' דברים שאינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו ר"ל דכבר הק' הצל"ח למה לו דברי ר"א הלא מקרא מלא הוא דחמץ אסור בהנאה וגם מה שאמר שעשאן ברשותו פשיטא כיון דהתורה אמרה לא יראה כך וכו'. ולדברינו הנ"ל ניחא דלא בא התרצן רק להזכיר דברי ר"א כדי שממנו נדע טעם הביטול מתורת הפקר דמהני כדברי הר"ן ז"ל כיון דבלא"ה אינו ברשותו רק עשאן הכ' כאילו ברשותו ע"כ סגי' בגילוי מילתא בעלמא, והמקשן רצה בכ"ז גם אח"כ להעמיד עדיין דבריו דביטול מצד תשביתו מכח הברייתא דהי' יושב בביהמ"ד וכו' וממילא גם לאח"ז איסור' יכול לבטל עד שהתרצן דייק דברייתא זו מתלמיד היושב לפני רבו, העולה מזה דלכאורה מסקנת הסוגי' דביטול מצד הפקר מהני וע"כ שפיר עביד רש"י ז"ל דפי' בדברי ר"י א"ר צריך לבטל וכו' לומר ליבטל לשון עתיד וכמבואר לעיל דלשיטת האומרים דביטול מצד הפקר צריך לומר בלשון עתיד.