זכרון י-הודה גרינוולד חלק א ק

ימצא, אלא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא כמה לי מאי פריך הא לשיטת הר"מ ז"ל הא אצטריך לאשמעינן דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם, מ"מ כדידי' דמי, [וזהו עיקר הקושי' של הטו"ז] וקודם שנבוא ליישב אכתוב רק מה שנלע"ד בפשיטות היאך הוציא הרמב"ם ז"ל כן מדברי רבא כמ"ש הראב"ד ז"ל והטו"ז [מלבד מה שאכתוב לקמן ראי' ברורה לענ"ד לשי' הרמב"ם ז"ל משקלא וטריא דסוגי'] משום דרבא אמר בלשונו כיון דאילו כו' ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, ולא קאמר כיון דקבילתו אחריות. אע"כ דאינו תלוי רק בקבלת אחריות בלבד אלא כיון דבעית לשלומי ר"ל כיון דס"ס יהיו צריכים לשלם ע"כ בעירו חמירא דב"ח. [ובדבור שאח"ז נוסיף עוד בס"ד לדייק בלשון רבא שיהי' ממש מכוון לדין הרמב"ם ז"ל ויצא מזה דין חדש לענ"ד בס"ד]. ואני בעניי הקשתי עוד ק' עצומה לשי' הרמב"ם ז"ל כדפריך בגמרא סתירת הבריי' מרישא למציעתא דקאמר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי ת"ל ל"י, הא אמרת רישא שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים, ותירץ תרוויי' בשלא קיבל אחריות רק רישא מיירי בלא אונס ומציעתא מיירי באונס, והיינו ממש דינו של רבא. ונראה הנה יפלא לכל מעיין בסוגי' דלפי תי' של רבא דקאמר לעולם לא תיפוך וארישא קאי שלך אא"ר אבל אתה רואה בש"א, אין כי אלא בנכרי שלא כבשתו א"כ למה באמת הברייתא מהפכת הסדר והפסיק בין הדבקים ולא העמידה מיד הבבא אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו כו'. ונראה בס"ד דהנה עוד יש לדקדק דקדוק עצום בגמרא דקאמר אמר מר יכול יטמין כו' האמרת רישא שלך אא"ר אבל א"ר ש"א כו' והא לרבא עדיפא להקשות בין מרישא ובין מסיפא. ולימא האמרת רישא וסיפא שלך אא"ר כו. ונראה ליישב דבאמת הגמרא קאי ע"כ רק להקשות אליבא דאביי אבל לרבא באמת ל"ק רישא לסיפא משום דנאמר באמת לתרץ כקו' דלעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל דרבא לשיטתו ע"כ ס"ל דין זה כנ"ל ומתרץ רישא מיירי בלא אונס ומציעתא באנס, ורק הגמרא הקשה לאביי לשיטתי' דליכא לתרץ אליבי' הסתירה כמו לרבא כמו שנפרש לקמן בס"ד, והוא בשנאמר דאביי ורבא לשיטתי' אזלו דפליגי בב"ק קי"ג לענין הפקעת מלוה בנכרי אי שרי ומפ' בס' מלוא הרועים ערך ג"נ דאביי ס"ל ג"נ אסור מדאורייתא ולכך אוסר בהפקעת מלוה, ורבא ור"א ס"ל ג"נ אסור רק מדרבנן. והנה כשנאמר גזל נכרי מותר מן התורה שפיר יש מקום לפי"ז לומר בנכרי שכבשתו ויש ביד הישראל להיות אלם ואנס כלפי הנכרי. ובאמת קיי"ל בשו"ע סי' תנ"ז וברמב"ם ז"ל פ"ג מהיו"ט דאמרי' הואיל ואי בעי מיתשל וסד"א הכא ג"כ הואיל ואי בעי הישראל יוכל לכפות ולאנוס את הנכרי ולגזול מידו ומותר לעשות כן מצד עיקר דין תורה לשי' רבא ע"כ סד"א דחייב לבערו גבי נכרי שכבשתו דהוי כשלך לכך צריך קרא יתירא דגם בנכרי שכבשתו גם כן אמרינן שלך ולא של אחרים ומטעם שנאמר לקמן. ולפי"ז שפיר מיושב סידור לשון הברייתא אלי' דרבא כיון דקאמרת במציעתא יכול יטמין ויקבל פקדונות מהנכרי ת"ל לא ימצא, וכתבנו לעיל דלרבא ע"כ מציעתא מיירי באלם ואנס דבזה עובר משום לא ימצא. ולפי"ז דסברת אלם אמת א"כ לפי"ז אין לי ברישא דאמרינן שלך ולא ש"נ כו' אלא בנכרי שלא כבשתו, אבל בכבשתו מנין דשייך גבי' לומר סברת אלם ואנס ר"ל דהישראל הנפקד בידו לאנסו ולכופו וליקח ממנו מה"ת וסד"א דזה מקרי שלך לכך צריך קרא יתירא שלך ולא של אחרים. ומתו' דקדוק הנ"ל על סידור לשון הברייתא. ויתורץ ממילא ג"כ דקדוק שלנו הנ"ל על לשון הקושיא האמרת רישא דהקו' רק על אביי ולא על רבא, דכ"ז דכתבנו הינו רק לשיטת רבא דגזל נכרי מותר מה"ת משא"כ לשיטת אביי שם דס"ל ג"נ אסור מה"ת ולא שייך שם סברת אלם דהא אסור לישראל לכופו, וממילא לאביי לא שייך לתרץ סתירת הברייתא כמו לרבא ע"כ שפיר פריך האמרת רישא שלך ולא של נכרי, ולכך דחוק א"ע לומר איפוך, ואי הוי הקו' גם לרבא באמת הי' אומר האמרת רישא וסיפא, אבל לרבא באמת ל"ק רק לאביי ולאביי הקו' רק מרישא ולא מסיפא, והוא נכון לענ"ד בס"ד. והנה כיון שהעלינו דגם לרבא רק הי' בס"ד דקרא ורחמנא מועטי' מיתורא דקרא שלך ולא ש"נ גם בכבשתו ולפי"ז ע"כ כיון דבסברת הואיל קיי"ל כוותי' דר"א בזה כמש"ל ובכ"ז מיעטי' קרא משלך יתירא ע"כ דסברת אנס אינו מדאורייתא ורק רבא חידש כן לומר דמ"מ מדרבנן אמרי' כיון דאלו מיגנב כ' בעית שלומי כדידיה דמי, ולא שיהי' לך ממש, וכד דייקת בלשון הרמב"ם ז"ל תראה דמשנה טעמו ולשונו דבסעיף ג' כתב דאם קיבל אחריות חייב לבערו דהוי כשלו, והכא בסעיף ד' כתב אנס שהפקיד, ה"ז חייב לבערו "שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו". מפורש יוצא מלשונו שאינו מצד עיקר ד"ת כמו באחריות ממש וזה דבר ברור לענ"ד, וממילא מתורץ הקושיא של הטו"ז דליתרץ לל"ב דקרא דלא ימצא בא לומר דין של אלם ואנס, ולהנ"ל גם לרבא דין של אלם הוי רק מדרבנן, ומכ"ש לאביי דלדידי' אין שום מוצא מקום מדאו' לדין זה של אלם, ע"כ הוי רק מדרבנן, ולכך לא מוקי קרא להכי. והשתא דאתית להכא מתו' ע"נ קו' הראב"ד ז"ל הנ"ל דהא לקמן דף ל' קאמר הגמ' להביא ראי' דס"ל לרבא כר"ש דחמץ שעעה"פ מותר מדאו' ורק קניס מדרבנן והביא דרבא לטעמי' דאמר כי נפקו יומי דפסחא אמר לן ר"נ פוקו זבינו חמירא דב"ח, והיי' כיון דסברת אלם ואנס הוי רק דרבנן וממי' כשעעה"פ הוי ממילא דינו כמו שאר חמץ דרבנן שעעה"פ דפסק הטור בסי' תמ"ב שאינו מחויב לבערו ומותר והיינו משום דקיי"ל כר"ש ובזה לא קניס. (ועיין פמ"ג במשבצות ססי' ת"מ מענין זה) ומתו' קו' הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל דפסק בזה כהטור. וראי' מזה לשיטת הטור. והראב"ד ז"ל אפשר דהוי ס"ל כשי' התוס' ריש מכלתין