זכרון י-הודה גרינוולד חלק א צז

חמץ של נכרי בוודאי הא ספק אינו מותר בהנאה וסיפא משמע להיפך דוקא חמץ של ישראל וודאי אסור בהנאה הא ספק של ישראל מותר, ומקודם נפרש אלי' דר' אחא בר יעקב בגמ' פסחים הנ"ל דאוקי המתני' כר"י (ולפי מ"ש בסי' הקדום גם למסקנא לשי' הרמב"ם ז"ל רב אשי מודה לי' לראב"י בהא דלר"י מותר גם מדרבנן חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ע"ש בדברינו). ולפי אוקימתא זו דלר"י קאי וחמץ של ישראל שעעה"פ אסור מדאו' פשיטא שספק חמץ שעעה"פ שאינו ידוע אם היא של ישראל או של נכרי דאסור בהנאה ג"כ ככל שאר ספיקי דאורייתא, ועכצ"ל דהפי' במתני' כך היא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא ספק נעשה כחמץ ודאי של ישראל שאסור אף בהנאה ג"כ. ובזה לכאורה מיושב למה נקט התנא בחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח דמותר בהנאה ולא נקט מותר אף באכילה ג"כ דהוי רבותא טפי וכמו דפריך בגמ'. ולכאו' לפי הנ"ל יומתק מאוד לומר דע"כ נקט רק מותר בהנאה דאי הוי נקט מותר באכילה הייתי יכול לטעות לדייק מני' כשיטת הב"ח הנ"ל דווקא וודאי של נכרי מותר גם באכילה הא ספק אסור באכילה אבל בהנאה מותר מצד ספק. (דיש לומר דאי' הנאה רק מדרבנן וס' להקל) ובזה יבוא על נכון לשון המשנה שלא יהי' סתירה מרישא לסיפא משום דסיפא ג"כ הכי משמע וודאי של ישראל אסור בהנאה הא ספק של ישראל ספק של נכרי מותר בהנאה ואסור באכילה. אמנם מדלא תי' בגמ' הכי ותירץ רישא אגב סיפא נקיט ולכאורה זה מלתא דל"ש שיהי' נקיט רישא אגב סיפא ולכאורה יותר הי"ל לתרץ כדברינו אלא דנקט כך כדי שלא ליתן מקום לטעות ונ"ל דזה לא קשה מידי די"ל באמת דזהו כוונת הגמ' רישא אגב סיפא נקיט ר"ל משום כך נקט התנא ברישא רק דמותר בהנאה ולא נקט דמותר באכילה כדי שנדע דמאי דנקט בסיפא ושל ישראל אין הכוו' של ישראל בוודאי אלא גם בספק של ישראל ג"כ אסור בהנאה. ואי הוי נקיט ברישא בלשון מותר באכילה הי' מקום לטעות לדייק מני' דבספק מותר בהנאה ואסור באכילה וכמ"ש לעיל, כנלענ"ד נכון בס"ד. אמנם לאוקימתא דרבא דמוקי למתני' אלי' דר"ש וחמץ שעעה"פ הוי רק אסור מדרבנן ומסתבר לכאו' דספיקי' להקל ככל שאר ספיקי' איסור דרבנן ע"כ אין לומר כדלעיל דהדיוק במתני' הא ספק של נכרי אסור בהנאה ג"כ. וק' עדיין רישא לסיפא ע"כ צ"ל דמאי דנקט ברישא רק מותר בהנאה ולא קמיירי מאכילה עכצ"ל או כתי' הגמ' אלי' דר"א בר יעקב והה"ד לרבא דרישא משום סיפא נקט או כתי' הירושלמי דמיירי במקום שאסור מצד פת נכרי, והנה כי כן נ"ל ליישב שלא תיקשי רישא לסיפא. דהנה בב"ח הנ"ל דקאסר באכילה היכי דהוי ספק וראייתו מברייתא דחנות פסחים ל"א ע"ב עש"ה מבואר בהדיא דוקא בספק כזה שקרוב לוודאי ועכ"פ יותר נוטה דהוי חמץ של ישראל בספק כזה שאינו ספק השקול בזה מחמירים דאסור באכילה ורק מותר בהנאה. אבל בספק השקול או עכ"פ בספק שנוטה יותר דהוי של נכרי דבזה מיירי גמ' דעירובין ס"ד ע"ב שמביא המג"א בסי' תמ"ט בזה מותר גם באכילה ככל שאר ספק דרבנן וכן היא מבואר שם בעירובין דדנין הפת הזה אחר הרוב שהם נכרים עש"ה דבזה אילולא שהיא אסור באכילה מצד פת נכרי כמבואר שם בתשו' הי' מותר גם באכילה והיי' מצד ספק דרבנן להתיר והתם באמת ע"כ עדיף עוד יותר מספק השקול ואדרבא הוא גם כמו ספק ספיקא דהכי פי' שם רש"י ז"ל שהוא ספק דילמא הוא חמץ שנעשה עוד תוך הפסח אבל הם מצאו אותו לאחר הפסח ומ"מ שפיר הוכיח שם דע"כ קיי"ל דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אפי' וודאי והכוו' לענ"ד ברורה עד"ז דבחמץ שעבר עליו הפסח או דאמרי' דהספק ג"כ אסור או דגם הוודאי מותר, ור"ל דאין לנו אלא הב' דרכים או דאמרי' דקיי"ל כר"י דחמץ שעעה"פ אסור כר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא ואז ממילא גם הספק אסור ככל שאר ספק דאו' או דאמרי' חמץ שעעה"פ אסור רק מדרבנן והיי' ע"כ כר"ש ולר"ש דטעם דאסור הוי רק מצד קנס ובגוי ליכא קנס והוודאי שלו ג"כ מותר גם מדרבנן והבן. והיי' דקאמר שם דע"כ כיון שהוא ר"ג התיר שם בהנאה ולא קאסר לי' מצד ספק ככל שאר ספק דרבנן ע"כ משום דס"ל דחמץ שעעה"פ הוי רק דרבנן וכיון שהיא כך והיי' דקיי"ל כר"ש אז ממי' גם הוודאי חמץ שעבר עליו הפסח היי' של נכרי ג"כ מותר גם מדרבנן. כנ"ל ברור הפי' בגמ' שם (ולא תימא להקשות עדיין מנלן כו' דילמא שאני התם דהוי ס"ס ואי הוי גם חמץ שעעה"פ אסור מדאו' ג"כ מותר, דלענ"ד דלא הוי ס"ס כראוי שאינו יכול להתהפך וע"ש). והיוצא לנו מזה הפי' דגמ' דעירובין הנ"ל דהתם עכ"פ נוטה יותר שהוא של נכרי ע"כ מותר גם באכילה. ואפשר גם בספק השקול ממש ג"כ מותר באכילה אבל היכי שהיא נוטה יותר שהוא של ישראל הוי אסור באכילה מצד ספק ודיו להתירו בהנאה מצד ספק וכשיטת הב"ח הנ"ל ודו"ק. ולפי"ז נוכל לומר ליישב דלא תיקשי רישא לסיפא דרישא דקאמר חמץ של נכרי שעעה"פ מותר בהנאה והה"ד באכילה כמבואר בגמ' ש"ס בבלי וירושלמי וכנ"ל. אבל ספיקו אסור באכילה ומותר בהנאה והיי' כשיטת הב"ח הנ"ל באופן שהיא קרוב יותר לומר דהוי חמץ של ישראל, והסיפא דקאמר דוקא בוודאי חמץ של ישראל אסור בהנאה אבל בספיקו מותר גם באכילה היי' בספק שנוטה יותר לומר דהוי של נכרי או גם בספק השקול עכ"פ וכמבואר למעלה, כנלענ"ד בס"ד להלכה ולא למעשה עד שיורה בזה מי שדעתו רחבה יותר מדעתינו. סימן קי בדגהמ"י הלכות חומ"צ פ"ג אות ח' כתב