זכרון י-הודה גרינוולד חלק א צו

מותר בהנאה ורק אסור באכילה ויומתק יותר התי' שכתבנו לעיל על ק' תוס' ד"ה הדר בי' כו' כיון דרב אשי לפי דברינו פליג על רב אחא בר יעקב וס"ל כסתמא דגמ' חולין הנ"ל והכל נכון בס"ד. ועמ"ש בסוף הדבור מירושלמי בסוגי' דמשמע ג"כ כשי' בעה"ט כנלענ"ד. ומיושב בזה ג"כ קושי' מהרש"א ז"ל על פי' רש"י ז"ל כ"ט ע"א ד"המעל כו' ואפסדי' להקדש כר"ש והק' רש"א ז"ל למה לא ניחא לי' לרש"י ז"ל לפ' כאוקימתי' דרב אשי לקמן ע"ש שדחק ולדברינו אתי שפיר בס"ד דכיון דתי' רש"י ז"ל לקמן בדברי רב אשי דקמפ' דמאן דאמר לא מעל ס"ל כר"ש ורק דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ולא ניחא לי' לומר דס"ל ג"כ כר"י וחמץ לאחר זמנו מותר בהנאה ולא באכילה והוא בר דמים לאחר פסח אע"כ מדנקיט רק ר"ש ע"כ משום דלר"י איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וע"כ לא קמפרש רש"י ז"ל לאוקמי' סתמא דברייתא כאוקימת' דרב אשי דהא קמפרשי' אדרבא דרב אשי נאיד מאוקימת' דרב אחא בר יעקב משום דס"ל דכת"י רק אסור באכילה אחר פסח ולא בהנאה ורש"י ז"ל ס"ל למסקנא אלי' דרבי יהודה דאסור בהנאה ג"כ כנלענ"ד. אמנם כפי דברינו דמסקינן דרב אשי מוכח כשיטות בעל העיטור דקיי"ל כחזקי' ולר"י אסור רק באכילה ולא בהנאה והכי ס"ל מסקנא דגמ' חולין הנ"ל א"כ קשה טובא על שיטת הרמב"ם ז"ל דפ' בה' מאכלות אסורות כר' אבהו. ונראה לענ"ד ליישב הסוגי' אלי' שיטת הרמב"ם ז"ל ויתיישב ג"כ קו' תוס' הנ"ל שבד"ה והדר בי' דהנה לכאורה צריך להבין אי הוי ס"ל כרב אחא בר יעקב באמת דילפי' שאור שאור והוי כעין גז"ש או כהיקש א"כ אמאי הדר בי' אח"כ ומאי דוחקיה למיהדר בי' ודקארי' לי' מאי קארי' לי'. ונראה בס"ד, הנה הטו"ז חידש כן בכ"מ דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ברבנן למיגזר בי' איסור ומגמ' קידושין סו' ע"א מבואר דלאו דווקא מפורש בהדיא בקרא רק אי ילפינן לי' מגז"ש ג"כ הוי כמפורש לענין זה. דהנה התם פליגי אביי ורבא אביי ס"ל אשתו זינתה בע"א מהימן ורבא ס"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, והק' הרשב"א ז"ל על אביי האיך קאמר דמהימן הא באמת דבר שבערוה אין פחות משנים ילפי' מגז"ש דדבר דבר ותי' דרבנן אחמירו עלה דמהימן בע"א דליתסר עלי', וכ' הפנ"י שם א"כ צריך להבין על רבא למה פליג הוא על אביי דלא להחמיר ותי' דרבא הוי ס"ל כיון דהוי מפורש בקרא להיתר בע"א אין כח בחכמים להחמיר ואני העני הי' נ"ל באמת דגם אביי ס"ל להאמת כללא דהטו"ז דדבר המפורש להיתר אין כח בחכמים לאסרו רק הוי ס"ל דלענין זה גזירה שוה לא הוי כמפורש, ורבא ס"ל דגז"ש מקרי ג"כ כמפורש לענין זה והנה ילפותא דשאור שאור נראה דכוו' דילפי' לי' מגז"ש דבקרא חדא כתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת כו' ומדאמר כי כל אוכל משמע דקאי אשאור שלמעלה והיי' שאור דאכילה ר"ל המוזכר בקרא דאכילה ילפי' לי' מגז"ש משאור המוזכר בקרא דלא יראה כו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך מנה התם שלך אי אתה רואה כו' (ועיין בפי' רש"י ז"ל) והנה כי כן נראה בס"ד לומר דמעיקרא הוי ס"ל לרב אחא ב"י דילפותא דשאור שאור הוי ג"כ כמפורש לענין זה ואין כח לחכמים לאסרו מדרבנן כיון דהתורה התירה בהדיא וממילא מה שמוזכר במשנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה והה"ד באכילה ג"כ מדרבנן דיני' הכא הוא. וכדאמר אח"כ והדר בי' רב אחא ב"י מההיא, אינו ר"ל דהדר לגמרי מילפותא דשאור שאור אלא הכוו' דהדר בי' מההוא דלעיל דמוקי מתני' דמותר בהנאה לגמרי גם מדרבנן מזה דווקא הדר בי' וס"ל דרבנן יוכלו להחמיר במה שמפורש רק בהיקשא או בגז"ש והיי' כאביי בקידושין הנ"ל וזה מוכח מדקאמר ראב"י די"א דלא מעל היינו ר' יהודה ע"כ דלר"י מדרבנן עכ"פ אסור בהנאה וממילא לא מעל, אבל הילפותא מדאורייתא הוא אמת, והנה רבא לשיטתי' בקידושין הנ"ל דס"ל דגז"ש הוי ג"כ כמפורש להדיא לענין זה דאין כח בזה לחכמים להחמיר א"כ לרבא לשי' עדיין נוכל לומר דכיון דמדאו' מפורש להיתר חמץ של נכרי ושל הקדש א"כ אין כח בחכמים להחמיר וע"כ שפיר קאמר בסוגי' דחולין הנ"ל דא"ל רבנן לרבא תניא דמסייע לך ר"ל אתה לשיטותיך דס"ל דגז"ש ג"כ הוי כמפורש להיתר ואין בכח החכמים בזה להחמיר וממילא דלר"י אמרי' דילפי' משאור דראי' דאתה רואה של הקדש ושל נכרי וע"כ חמץ של עוברי עבירה אחר פסח מותר מיד מפני שהן מחליפין בשל נכרי ומותר ומתו' ממילא קו' תוס' הנ"ל ד"ה והדר בי' כו' דבאמת לרבא לשיטתי' שפיר קאמר התם דמותר מיד דגם ראב"י רק הדר בי' מזה דס"ל להתיר מדרבנן ג"כ והדר בי' משום דס"ל כאביי אח"כ אבל לרבא לשיטתי' אתי שפיר דמותר גם חמצן של נכרי אחר פסח מדרבנן ג"כ ושפיר מתו' קו' תוס' על נכון בס"ד גם לשיטת הרמב"ם ז"ל. הרחמן י"ת ירחמנו לאיוש"ט בכ"י ויראנו נפלאות מתורה הקדושה, ובאמת המעיין בירושלמי בסוגי' דקאמר מאן תנא לא יראה שייך בחמץ שעבר עליו הפסח ר"י כו' ולא קמתרץ והה"ד דמותר באכילה כו' כגמ' בבלי. משמע לכאורה באמת דבאכילה אסור לר"י מדאו' והיי' ע"כ כשיטת בעה"ט דקיי"ל כחזקי' ודוק. סימן ק"ט בסי' תמ"ט באו"ח מביא המג"א בשם הב"ח בנמצא חמץ אחר הפסח ואין ידוע אם היא של ישראל או של נכרי אסור באכילה מספק ומותר בהנאה והיא מגמ' דעירובין ע"ש ובמחהש"ק דהב"ח מצד חומרא דחמץ אתי עלה. והנה במשנה פסחים כ"ח ע"א יש לכאו' סתירה מרישא לסיפא דכך לשון המשנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה כו' והנה מרישא משמע דוקא