זכרון י-הודה גרינוולד חלק א צה

משום שמא יעבירנו להמגילה שבכתב ד' אמות ברה"ר (ובהלכות לא שייך זה דדברי' שבע"פ א"א ר"ל בכתב) קמ"ל דגם בזה לא גזרי' כנ"ל נכון לפי הוצעה הנ"ל. ואגב אכתוב מאי דקשה לי לפום ריהטא לפי תי' הר"ן ז"ל על הקושי' למה לא גזרו ג"כ במילה דאירע בשבת שמא יעבירנו ותי' דשם לא שייך כן משום דהעוסקים בזה הם רק ביחידים האבות של הבנים הנימולים או הבי"ד וכדומה ויזכירום אחרים כשבאים לשכוח, וקשה א"כ מאי קאמר הכא ס"ד לגזור משום דרבה, הלא הכא ג"כ הדורשים הם רק יחידים ויזכירום האחרים, וצ"ל דזה אפשר באמת כוו' הגמ' קמ"ל דלא גזרי' והיי' משום סברת הר"ן ז"ל. סימן קיח הטו"ז בסי' תמ"ח סק"א הביא דעת בעל העיטור ז"ל דס"ל דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה והק' עליו בב"י מברייתא פסחים כ"א ע"ב חנות של נכרי ומלאי של נכרי כו' חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. (וקיי"ל כן בשו"ע סי' תמ"ט) ותי' הטו"ז דבעה"ט ס"ל כתי' רבא דלר"ש קנסא קקניס וממילא לר"י אסור באכילה ומפ' לה בפמ"ג דכוונה של הטו"ז דלרבא אמרי' דמתני' אתי' כר"ש דקנסי' לי' אבל כר"י לא אתיי דלר"י אמרי' חמץ סתמא קאמר אפי' דנכרי כקושי' הגמ' אבל היי' דוקא לר' אבוהו דכ"מ שנאמר לא תאכל כו' אי' הנאה ג"כ במשמע א"כ ע"כ דנכרי אלי' דר"י אסור אפי' בהנאה אבל לחזקי' אם גם שנאמר חמץ סתמא קאמר אפי' דנכרי מ"מ אסור רק באכילה דדווקא חמץ של ישראל אסור אפי' בהנאה דקנסי' לי' גם אלי' דר' יהודה לאסרו מדרבנן גם בהנאה אבל בשל נכרי לא שייך קנס ונשאר איסורו על דין תורה דרק באכילה אסור ואתי' מתני' שפיר כלשונה דחמץ של נכרי מותר בהנאה ודווקא בהנאה אבל באכילה אסור, ופסק בעה"ט כחזקי' להלכתא וברייתא דלקמן גבי מלאי של נכרים אתי' כר"ש, עכת"ד והנה מקודם נאמר ב' יסודות שעלי' יש לישען פסקו של בעה"ט ז"ל ואח"כ נציג הקושיא חמורה שעליו והתירוץ ליישב הפסק בס"ד. ראי' א' מכוח קו' תוס' שהק' בד"ה וחד לפנ"ז. חזקי' אלי' דר"י מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמי' לתוך זמנו, ודחקי' בתירוצם. והנה כוונת הקו' כיון דבברייתא דלעיל תניא בהדיא ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לתנא קמא דהיי' ר"י. והנה לדעת בעה"ט מתורץ קושי' התוס' שבאמת אלי' דחזקי' מדאורייתא לר"י דווקא תוך זמנו אסור בהנאה אבל מקודם ולאחר זמנו אינו אסור בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן והיינו לפני זמנו הן של ישראל והן של נכרי וכמו דקיי"ל בסי' תמ"ג בהגה' משם ריב"ש ז"ל דגם של נכרי אסור בהנאה קודם זמנו ולאח"ז אסור בהנאה רק מצד קנס. (ובשל נכרי לא שייך קנס.) ראי' שנית מכח קו' תוס' כ"ט ע"ב ד"ה הדר בי' כו' שהק' מסוגי' דחולין דף ד' ה"ב סברוה הא מני ר' יהודה דאמר חמץ לאחר הפסח דאורייתא וקתני חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין בשל נכרים ועכ"ח הפי' מותר מיד שמותר בהנאה עכ"פ ומשמע דלר"י ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' דשל נכרי מותר ובסוגי' דהכא לא קיי"ל במסקנא אלא דשל נכרי ג"כ אסור מדאורייתא. ע"כ הקושי'. והנה לפי שיטת בעל העיטור ז"ל הנ"ל מתורץ קושי' זו על נכון דבאמת חמץ של נכרי קיי"ל במסקנא דלר"י אסור מדאו' גם דנכרי אבל אמנם רק באכילה אסור ולא בהנאה לדעת חזקי' דקיי"ל כוותי' לשי' בעה"ט ושפיר אתי' סוגי' דחולין על נכון. אמנם קשה על בעה"ט חדא אי קיי"ל להלכה כחזקי' א"כ מאי דוחקים האמוראי ליישב המשנה ליתרצו בפשיטות דאתי' כחזקי' ולר"י אסור חמץ דנכרי רק באכילה ולא בהנאה וכמו שמבואר לעיל בדברי הפמ"ג, ואתי' מתניתין כפשוטה, וקושי' זו הק' בפמ"ג ג"כ, ואף שדחיק לומר דסוגי' זו אתי' כר' אבוהו, עכ"פ ק' כיון דסתם סוגי' כר"א היאך פסק הבעה"ט כחזקי'. ואף שיש לדחוק דדווקא אחר תי' של רבא שחידש קנסא קניס לר"ש. לפי"ז אתי' אח"כ לומר דיש לחדש דגם לר"י קנסי' לי' בהנאה מדרבנן ודוקא בישראל ולא בנכרי, מ"מ זה דוחק. ועוד קשה טובא כיון דלקמן בסוגי' אמרי' והדר בי' רב אחא בר יעקב מההיא. ומסקינן דגם לדידי' אמרי' דלר"י חמץ סתמא קאמר וא"כ ליכא למ"ד בגמ' הכא דלר"י חמץ של נכרי מותר בהנאה מדאורייתא ואסור באכילה וא"כ על מי סמך הבעה"ט לומר דאסור באכילה מדאו', והגם דמגמרא חולין משמע כוותי' כמ"ש לעיל מ"מ הכא משמע דליכא למ"ד דקאמר הכי וכקוש' התוס'. וי"ל בס"ד דלכאורה צריך להבין מאי טעמי' דרב אשי דנאיד מאוקימתא דרב אחא בר יעקב. ולכאורה עדיפא לאוקמי' בריי' כר"ש ולומר דבר הגורם לממון כממון דמי דהכי קיי"ל באמת להלכה כמבואר ברמב"ם ושו"ע כמצויין בעין משפט וי"א דלא מעל כר"י. מלאוקמי' שלא כהלכתא ולאוקמא סתם ברייתא דמעל כריה"ג דלא קיי"ל כוותי'. ונראה בס"ד דכוו' רב אשי דנאיד מאוקימתא דרב אחא בר יעקב משום דלא ניחא לאוקמי' י"א דלא מעל כר' יהודה, משום דס"ל באמת כשיטת בעל העיטור דלר"י אלי' דחזקי' חמץ של נכרי והה"ד של הקדש אסור באכילה ומותר בהנאה וכיון דמותר בהנאה ממילא גם לר"י מעל, וע"כ הוצרך לומר דכו"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ומ"ד לא מעל אפי' כר' שמעון (עיין פי' רש"י ז"ל) משום דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. וכיון דזכינו לדין דלרב אשי אלי' דר"י חמץ של נכרי ושל הקדש אסור באכילה ומותר בהנאה והיי' ע"כ אלי' דחזקי' ורב אשי בתרא הוא ע"כ שפיר פסק הבעל העיטור כוותי' ומכ"ש דהכא השתא סתמא דגמ' חולין ס"ל ג"כ כרב אשי המסדר הגמ' דחמץ של נכרי