זכרון י-הודה גרינוולד חלק א עח

הוא קובע עליו סעודה. וזה כוו' אמרו התם ר"ל בלחמניות י"ל דקבע סעודתו עליו, משא"כ בפת הבא בכסנין שאינם לחם יען כי הם ממולאים בפירות או בשר או מעורב מים עם שמן בזה לא סגי בשהוא קובע א"ע עליו בזה צריך דוקא שיעור שאחרים קובעים וכו'. ובזה מתו' ג"כ קו' מהרש"א ז"ל שבפת הב"ב באמת לא סגי בשהוא קובע עליו, וא"ת דעדיין ק' למה לא מתרץ לעיל דמיירי שהי' כשיעור שאחרים קובעים עליו זה י"ל דפ"ק דהא גם הכא לא מתרץ כן משום דעל זה י"ל דלא ניחא לי' שהי' צריך לפרש דבריו כמה הביאו לפניהם דהא הזכיר הפת הב"ב והלחמניות, משא"כ אופן אכילתו לא מוזכר כלל בדבריהם, י"ל שפיר שאכלו לקבוע עליו וזה שייך רק בלחמניות, משא"כ בפת הב"ב לא מהני זה וצריך דוקא שיעור שרגילים, כן נ"ל לפ' בדעת הטור והמחבר שבסעיף ו' בפת הבב"כ תלי' בשיעור כו'. ובס"ח תלי' בקביעות זו של האוכל גופי'. העולה מזה שפת הנילוש בחמאה וחלב או ממולא בפירות שזה הוא פת הב"ב בזה צריך לטור ולהמחבר דוקא שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה. ולפי דברי המג"א סקי"ג משמע דהוי שיעור כג' או ד' בצים, וכן כ' הרבה מאחרונים. וגם בברכ"י הנ"ל הביא לבסוף דברי הרמ"פ ז"ל שבספרי אלפסי זוטא דבשיעור פרס צריך לברך המוציא וג' ברכות, ע"כ שלפי הנ"ל מטוש"ע אפי' הוא לא קבע סעודתו עליו רק אכל השיעור שרגילים לקבוע עליו מברך המוציא וג' ברכות. אמנם מי שמקיל לעצמו וסומך על דעת ר"י ורש"ש ז"ל והגרא"וו ז"ל ומרן ח"ס ז"ל זי"ע בשלא קבע א"ע בוודאי יש לו על מי לסמוך, ולדבריהם אפי' בשהוא קבע לעצמו ורק שלא הי' כשיעור שאחרים רגילים דהיינו סעודה גדולה, ע"ש יחמיר לעצמו. והי"ת ישים חלקינו עם עבדיו ואוהביו האמתיים לע"ו. ידידו או"נ. הק' יודא גר"וו. סימן פ"ג באו"ח סי' ס"א במג"א סק"א בשם עשרה מאמרות דאין הש"ץ אומר בלחש אמת דאם אומר בלחש אמת וחוזר ואומר אמת הוי רמ"ט תיבות, והמכוון צ"ל רמ"ח תיבות יע"ש, ולי ההדיוט ל"ע ממאי דאי' בסי' רס"ג ס"א שיכולים להוסיף על דבר המכוון וע"כ יכול להוסיף על ב' נרות המכוונים כנגד זכור ושמור, ואין לחלק בין התם דהוי מעשה הדולק' של כל נר ונר בפ"ע, משא"כ באמירה בפה, דהא הרמ"א ז"ל הוציא כן מהרא"ש ומרדכי מס' ר"ה ר"פ יו"ט והתם מיירי באמירה לענין להוסיף על פסוקי מלכיות כו' ע"ש שהביא ראי' לזה ממגילה דבשבת קורין ז' ואמרו בגמ' כנגד מה תיקנום ובכ"ז אמרו במשנה אבל מוסיפין עליהם, וא"כ הכא נמי אעפ"י שיש מכוון לומר רמ"ח תיבות בכ"ז אינו גורע אם מוסיף לומר גם בלחש אמת כיון שיש בו טעם נכון שלא להפסיק בין א' לאמת כמ"ש המג"א אח"כ וצ"ע. ואולי יש לחלק בין אמירה והקריאה דהתם שעושין בו תרי. גברי לאמירה דבהכא דבחד גברא ודוחק. ובס' זכרון יודא הביא משם כ"ק מהר"מ א"ש זלהה"ה שבקראו בכ"י פסוקי החק לישראל לפעמים יען שכא רצה לעמוד בדבר רע הוסיף עוד פסוק אעפ"י שמסדר הפסוקים בסדר החק לישראל יש לו מכוון מיוחד מ"מ לא הקפיד בזה והביא ראי' מרמ"א הנ"ל, ולפי מה שכתבנו עתה דאפשר לחלק בין תרי גברי אין ראי' ממשנה דמגילה לדינו של מהר"מ א"ש ז"ל הנ"ל. אמנם ע"כ הטיב אשר הביא הראי' מהתם דהא הרא"ש ז"ל גופי' פסק שם לענין פסוקי מלכיות ג"כ דיכול להוסיף, וע"ז הביאו שם מראבי' ראי' מגמ' מגילה הנ"ל מוכח מזה דאין לחלק בין חד גברא לתרי. והאמת שצריך לי עיון על הרמ"א ז"ל דהמעיין בדברי הראב"י ז"ל הנ"ל יראה שכ' שם דהכי תיקנו חז"ל שאם רצו להוסיף מוסיף ואין הפסק בברכה בזה עיי"ש, וגם במנין הקרואים כיון שאמרו בפירוש במשנה אבל מוסיפין ע"כ שפיר אין התוס' מגרע להמכוון משא"כ היכי דלא תיקנו מעיקרא הכי מנלן שהתוס' אינו מגרע להמכוון, ובזה יבואו ע"כ דברי העשרה מאמרות שבמג"א הנ"ל. אבל על הרמ"א ז"ל צע"ק. ומ"מ מנהג העולם להוסיף נרות ואדרבה כל המרבה ה"ז משובח ומוסיפין לו טובה מן השמים. כדמשמע מדברי הגמ' שבת כ"ג. סימן פ"ד יראה בנחמות ציון וירושלים, מי שמושל ברוחו בעים, כבוד אהובי הרב דגדול החרון ירו"ש הדומ"צ דק"ק איללאנדא יע"א. תוכן מכתבו לשאול בענין שרוצים לחדש הדר זיו הביהכנ"ס הק' ורוצים ליקח מצדדי הבימה למען שיעלו בידם לעשות עוד שורה א' ממקומות שבין ההיכל ובין הבימה. והנה צריכין לחקור מה הוא עיקר הבימה אי העיקר הוא המקום שמניחין עליו הס"ת בעת שקוראין מתוכו. או עיקר הבימה הוא המקום אשר עלי' עומד הקורא המשמיע לעם דברי התורה הזאת. וזה לכאורה תליא בטעם הבימה באמצע, הרמב"ם ז"ל פי"א מה"ת כתב ומעמידין בימה באמצע ביה"כ לעמוד עליו הקורא בתורה כדי שישמעו כולם. אמנם הב"י הביא בסי' ק"נ מר"י ז"ל שנראה מפירושו שתיבה פירושו האמתי על מקום עמידת הס"ת הנקרא מקום הקודש כי שם מניחים הס"ת וכו' והביא שהרמב"ם ז"ל כ' ומעמידים בימה באמצע וכו' וכשמעמידים התיבה שיש בה הס"ת מעמידים אותה באמצע ע"כ. ולענ"ד תליא זה בטעם מעמידין באמצע דוקא אם הטעם כדי שישמעו כולם לפי"ז עיקר חשבון האמצע יחשב לפי מקום עמידת הקורא והמשמיע, וא"כ אם גם חלק הבימה