זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קעז

מצות בזיות עליו משמע לכאורה דוקא להדיוט דהוי ביזוי למצוה, אבל לצורך מצוה אחרת לא הוי ביזוי כבר כתב הר"ן ז"ל שם בפ"ב דשבת דאין חילוק דדוקא מנר לנר שרי דהוי מין במינו. אמנם שם בדברי הר"ן ז"ל קשה לי טובא דפתח לומר דבנ"ח אסור להשתמש לאורה אפילו לצורך מצוה משום דכיון דע"י נס שנעשה במנורה תקנוה עשאו כמנורה שאין משתמשין בה כלל אפילו למצוה, וק' טובא דכיון דאמרי' דאבוהון דכולהו דם כדמסיק רב יוסף בשבת כ"ב ע"א ופי' הר"ן ז"ל דכוונתו דאפילו תשמיש לצורך מצוה מקרי ביזוי למה צריך לומר במנורה דעשאו כמנורה וצ"ע טובא. והמחבר בסי' תרע"ג פ' ג"כ כר"ן ז"ל, ולענ"ד מוכח כן ג"כ מדברי התוס' שבת דף הנ"ל שהקשו למה קאמר ר"י אבוהון דכולהו דם ולא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה ותי' ע"ש. ולכאורה לפי שיטת בעל העיטור שבטור שבאמת מתיר להשתמש גם בנ"ח לתשמיש מצוה היה מקום לתרץ קו' תוס' בפשיטות דאי משום עצי סוכה הי' מקום לומר דעשאו דינו כמו חגיגה דהא כך דרש ריב"ב ביצה ל' כשם שחל ש"ש על החגיגה, כך חל ש"ש על הסוכה, וא"כ גם תשמיש קדושה אסור לגבה, לכך יליף וקאמר דאבוהון דכולהו דם ומהתם רק משמע דבר שהוא ביזוי למצוה והיינו תשמיש חול ולא תשמיש מצוה, ומדלא תי' כך משמע דגם תוס' ס"ל דגם תשמיש למצוה אחרת מקרי ביזוי למצוה זו ואגב אעורר דלענ"ד מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל שם בה' סוכה פ"ו הנ"ל דיש חילוק בין דבר עיקר המצוה כגון עצי סוכה גופיי' בזה אסור להשתמש בו אפילו שום הנאה שבעולם אפילו שום הנאה שאינה של כילוי שכך כ' הרמב"ם ז"ל שם אין ניאותין בהם לדבר אחר. אבל בנויי סוכה שהם רק הידור מצוה ולא העיקר שם כ' רק כלשון הברייתא דהכא אסור להסתפק מהם משמע הנאה של כילוי דוקא אסור ולא הנאה שאינה של כילוי, וקצת משמע כזה בהדיא מלשונו דבברייתא דהכא תניא סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים וסדנים ותלה בה אגוזים שקדים, אסור להסתפק מהן, והרמב"ם ז"ל נקט רק בלשונו וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה אסור להסתפק מהן כל שמונה ע"כ והניח מלכתוב קרמים וסדינים משמע דוקא אוכלין ומשקין דשייך בהם רק הנאה של כילוי זה דוקא אסור גם בנויי סוכה שאינם עיקר המצוה ולא תיבטל בזה עיקר הידור מצוה לגמרי זה דוקא אסור גם בדבר שאינה מעיקר המצוה ועיין היטב בלשון התוס' שבת דף כ"ב ע"א ד"ה אבוהון כו' לא משמע כן ולדינא צ"ע. ב' טבת תרס"ד לפ"ק. סימן רי"ד המחבר בשו"ע או"ח סי' תר"צ סעיף ח' כתב הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש ובכתבי הקודש אעפ"י שאינו מבין מה הם אומרים יצא י"ח. הנה בתוס' רע"ק כתב על המשנה בפ"ג דמגילה והלועז ששמע אשורית יצא לדקדק בטו"א למה נקט התנא דינו דוקא בשומע. וע"ז כתב בתודר"ע דבא לאשמעינן דאע"ג דבשאר דברים כגון בברהמ"ז האומרה בלה"ק אעפ"י שאינו מבין יי"ח אבל השומע אינו יי"ח בשמיעתו אלא דוקא כשמבין מה שהמברך אומר לפניו קמ"ל, דהכא דיצא השומע אעפ"י שאינו מבין עכד"ה. והנה אנו רואים הכא שגם המחבר נקט דינו דוקא בל' התנא הנ"ל. ולענ"ד הי' מקום לחדש דהתנא נקט דוקא בלשון הקודש דין זה. אבל כשכתובה ביוונית אפשר לא התיר כן התנא אף אם קיי"ל כרשב"ג דמותר לכתוב ביוונית. אמנם באמת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מגילה ה"ג כתב בהדיא וכן אם היתה כתובה יוונית ושמעה יצא אעפ"י שאינו מכיר ואפי' הי' השומע עברי, וצ"ע לענ"ד מנ"ל הא. והנה הכ"מ שכתב שדינו של הרמב"ם ז"ל מהא דרב ושמואל דף י"ח דלעז יווני לכל כשר, ולכאו' עדיין צריך ביאור מנ"ל הדין הנ"ל דלע"ז יווני שוה ממש ללה"ק גם לענין השומע כשאינו מבין. ונלענ"ד די"ל דמוכרח כן מגמ' דפריך שם על דין רב ושמואל דלעז יווני לכל כשר והא קתני דיוונית ליוונים אין לכו"ע לא, ותי' אינהו דאמור כרשב"ג וק' מאי פריך דילמא התנא יוונית ליוונים ג"כ ס"ל כרשב"ג ורק מיירי בשומע ואז צריך להבינו דוקא וע"כ רק יוונית ליוונים לאחרים לא, אבל להקורא כשר אפי' כשאינו מבין יוונית ועל זה אמרו רב ושמואל יוונית לכל כשר ומאי פריך, אע"כ דס"ל לגמ' בפשיטות דאם ס"ל כרשב"ג שוה יוונית ממש לאשורית והי' כשר לצאת בו י"ח להשומע אפי' כשאינו מבינו. והנה בפר"ח הק' בסי' זה ס"ד למה לא פריך בגמ' דהכא על ריו"א דאמר הלכה כרשב"ג, ומי אמר ריו"ח הכי והאמר ריו"ח הלכה כסתם משנה ותנן והלועז ששמע אשורית יצא אשורית אין יוונית לא, ולהנ"ל לפמש"כ יש ליישב דאי מהא לא אריא דעדיין י"ל דהתנא ס"ל כרשב"ג דייונית כשר ורק לעברי שאינו מבין יוונית לא יצא בששמע יוונית כנ"ל נכון. אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דס"ל דיוונית שוה ממש לאשורית לגמרי קו' הפר"ח במק"ע וצ"ע, י"ט אדר תרס"ב לפ"ק. הק' יודא גר"וו. סימן רט"ו הרמב"ם ז"ל בה' מגילה פ"ב הלכה ט"ו כתב כיצד חובת סעודה, ואם אין לו מחליף עם חבירו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה כדי לקיים ומשלוח מנות, וכתב הכ"מ דיוצא לו כן מגמ' מגילה ז' ע"ב אביי ב"א ור"ח ב"א הוו מחלפי סעודתי' להדדי. ופי' ז"ל דהכוו' דבזה יצאו ידי משלוח מנות, וק' לי חדא מנ"ל דבאין להם דוקא מיירי דילמא גם ביש להם יוצאים בזה. ועוד דלכאו' פשיטא דיוצאים בזה אפי' ביש לו, ואי יש איזה סברא שלא לצאת בזה בהדיא א"כ מנ"ל באמת דיוצאים בזה דילמא מאי דמייתי הגמ' זה המעשה לא לענין קיום