זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קעג

שזמנה ביום משום ריבוי שלוח מנות שיוצאים י"ח בב' מנות לאיש אחד, וכי בשביל ריבוי שלוח"מ נדחה עיקר מצות סעודה שביום, וגם התם אילו הי' הטירדא ביו"ט של סוכות היינו אומרים כיון שיוצאים בלקיחת לולב פ"א לא היינו מתירים למעט בסעודה בשביל להרבות ולהאריך בלקיחת ד' מינים הרבה, ברם התם האמת שהכוונה כנ"ל שהיו טרודים בערב יו"ט וע"כ לא היו פנוים לשחוט וכן עיינתי בפנים בתה"ד כתב ג"כ בלשון שהיו טרודים בעיו"ט ועוד ק' דהתם באמת אכלו בשר ביט"ס רק שלא היו מרבים בסעודה, והריבוי סעודה שפיר מניחים ממנה בשביל טרדות הכנת המצות של לולב וסוכה, משא"כ הכא למה נבטל מלאכול הסעודה ביום דוקא מה שמחוייב מצד גמרא מפורשת. אמנם קו' זו י"ל קצת כיון שעכ"פ מתחילים קצת ביום ואולי בזה יוצא ידי חובת עיקר החיוב והוי דומי' דהתם כיון שיוצאים במיעוט בשר היו מבטלים מהריבוי בשביל הכנת המצוה, אבל קו' הראשונה ק' טובא וצע"ג, ואגב אומר מש"כ בשע"ת הכא דבליקוטי פר"ח הביא בשם תה"ד כשעושה סעודה ביום מדליק אבוקה דרך שמחה, וכ' בשע"ת דלא מצא כן בתה"ד, הנה בסוף תשו' ק"י הנ"ל שכתב רבותי ואני אחריהם נהיגין עיקר סעודה בשחרית "במדורה" ע"כ, ט' אדר תרס"ח לפ"ק. הק' יודא גר"וו. סימן ר"ט בעזהי"ת באניהארד יום שמחה וששון ליודים תרנ"ב שמחה וששון תשיג לנצח אתה אהובי כנפשי ב"ב הבחור המופלג חרוץ ושנון כמו"ה אברהם חנוך פר"מ נ"י כעת הוא דומו"צ דפה. שמחתי בדבריך הנעימים מטובך ושלומך בו שמעתי בעזה"י וכן מצדינו לא יבצר מלהודיעך כזה בעזה"י. והן ראיתי קושייתך בריש מגילה יומא קגרים שאין פנאי לצאת בכותבת הגסה בכ"ז לקחתי מעט פנאי בין גברא לגברא לכתוב לך תשובה את אשר עמי לפום ריהטא על קושייתך. הנה קושייתך תסובב על שיטת ר"ת ז"ל ריש מגילה שפי' זמן קהילה לכל הוא, שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאי' בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים וכו' א"כ למה צריך קרא לי"א כיון די"א לבני הכפרים ביום הכניסה א"א רק כשחל י"ד ביום א' בשבת ואז מתאספין לתענית וסליחות ביום ה' בע"כ כיון דאין קובעים תענית לכתחלה בע"ש: וא"כ ל"צ לריבויי לי"א ג"כ כמו לי"ג דאי"צ לריבויי, ואמרתי קושייתך משמך לאלופי תורה, ואף שדבר שכליי דברת, בכ"ז לק"מ לענ"ד, דדברי ר"ת כך הם שנויים זמן קהלה לכל הוא שהכל מתאספין לתענית וכו' לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים לרחמים, ע"כ משמע בהדיא מדבריו דתרווייהו צריכו שהכל מתאספין כעת לתענית ותפלה, וגם אז בשעת הנס עשו כן כמ"ש להקהל ולעמוד על נפשם [אין עמידה אלא תפלה כאז"ל] והוי ממש דומיא דקרא דכתיב כימים אשר נחו וזה שייך דוקא ביום י"ג מתקיים בי' כימים ההם שנקהלו בתפלה ותענית משא"כ כשחל י"ג בשבת אנו מקדימין לי"א לא שייך ללמוד כן מצד הסברא הנ"ל. וי"ל בס"ד דסברא הנ"ל דמשום שבשעת הנס הי' מתענים ונאספו לתפלה ותחנונים משו"ה ראוי לעשות לדורות היו"ט ביום התענית ואז הוי עיקר פרסום הנס מוסמך כך מקרא דדברי קבלה ראוי להיות כך דוקא, וממילא דהה"ד הכא לנס דפורים ג"כ הי' ראוי לכאורה להיות עיקר השמחה ביום י"ג שנהפוך הוא ממה שהי' הגזירה אז ורק משום שאז בשעת הנס נחו ביום י"ד וט"ו לשושן, לכך קבעו לדורות ג"כ בימים שהי' הם נחים, וממילא אתי שפיר נכון דדוקא ביום י"ג שהיו שם נקהלים ועמדו על נפשם בתפלה, שייך לדורות לקבוע יום שמחה וששון ביום זה מצד הסברא של דברי הקבלה הנ"ל, משא"כ ביום י"א, אם גם דנקהלים בו בסליחות ובתחנונים ותענית לבוא גם בני הכפרים ביום ההוא לעיירות, מ"מ כיון דבשעת הגזירה לא הי' הצום ביום זה לא שייך בו יום לקריאת המגילה לפרסם הנס אם לא מצד קרא יתירה דזמן זמנם. ואז בשעת הגזירה ע"כ לא הי' י"ג בשבת ק' דא"כ לא הי' מרדכי ואסתר כותבים להקהל ולעמוד על נפשם ביום ההוא דוקא דהוי בשבת ואף שפסק הרמב"ם ז"ל בה' מלכים דגם במלחמת רשות רשאים להלחם גם בש"ק, אבל עכ"פ לכתחלה למה להו לכתוב להרוג שונאיהם ביום השבת דוקא, אע"כ שלא הי' אז חל י"ג בשבת, ואם גם הי' בי"ג הלא עכ"פ היו ג"כ צמים ביום ש"ק דהיינו י"ג אבל לא בי"א וממי' כשחל השתא י"ד ביום א' ויום י"א בחודש ביום ה' שלפניו לא הוי יום שנקהלו אז, אין שום סברא חיצונה לומר להקל על הכפרים לקרות ביום ההוא מצד הסברא, א"ל מצד קרא יתירה כנלע"ד. הנה בטורי אבן הקשה הכא על שיטת ר"ת ז"ל הנ"ל, [וכן על פירש"י ז"ל דהכא] כיון דיום י"ג אתי' מצד הסברא ול"צ לריבויי א"כ למה דוקא הקילו לקרות בי"ג לבני הכפרים ולא לבני העיירות ג"כ ולמה הבני עיירות ומוקפין חומה קורין דוקא בי"ד וט"ו ולהנ"ל ניחא בס"ד כיון דעיקר הטעם לר"ת וכן י"ל לפירש"י ז"ל] משום שראוי לעשות היו"ט ביום שהוא להם צום וגזירה בשעת הנס ורק לבני עיירות ומוקפין ע"כ הטילו עליהם אנשי כנה"ג לעשות דוקא כימים אשר נחו וכו' ואם לא כן ישתכח לגמרי הזכר לימים אשר נחו בהם דוקא ולא לחנם נאמר ויכתוב מרדכי וישלח כו' לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר וכו' כימים אשר נחו וכו' ועיין בתרגום יונתן שתירגם ונוח בארבעה עשר ונייחא הוי לישראל יכו' משמע הכוונה דקאי על מה שאמר בקרא הקודם ונוח מאויביהם ואשכחו נייחא מבעלי דבביהון ביום י"ד, ואז נגמר הנס בתוקפו, ולכן צריכים בע"כ לעשות העיירות והמוקפין ביום י"ד, וט"ו. שפא תשתכח חלילה היום נוח שלהם והבן. ומתוך קו' הט"א הנ"ל כנלע"ד נכון. ויש מזה לכאורה ראי' למ"ש ר'