זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קנט

קראו במשנה מכה מהלכת ומכת דבר לפי הנ"ל באותה מדינה דשכיחי שיירתא כמבואר בגיטין מקרי באותה מדינה מכה מהלכת משא"כ ממדינה למדינה, והי' ראוי לפי"ז להיות ג"כ מתענין ומתריעים בכל המדינה מ"מ בלא"ה כ' המג"א בסי' תקע"ו סק"ב דאין מתענין בשעת הדבר, ומ"מ דברי הב"ח הנ"ל צע"ג שכ' וז"ל, ומשמע דבחו"ל אם אין שיירות הולכות וכו' ממדינה למדינה אי"צ להתענות כיון שהם רחוקות משום שאין מכה מהלכת, ודברים אלו נפלאו ממני דהא גם במכה מהלכת אי"צ להתענות ממדינה למדינה כרמ"א שם בשם הר"ן הנ"ל וצ"ל דכוו' דלרבותי' נקיט אע"ג דדבר מהלכת ומתפשט, יותר משאר מכות כב"י הנ"ל מ"מ אינו מהלכות ממדינה למדינה. היוצא לנו מזה שראוי לעשות בזה במדינתינו כשיש אפילו במקצת המדינה חול' הנ"ל ר"ל ראוי בכל המדינה להשתתף בצרתם ולבקש עליהם רחמים דהא גם בא"י אפילו בגבירה וגבירה הלכה כך הוא כמבואר בפוסקים מצה"ד שסביבותיה מתענות, אבל מבקשים עליהם רחמים ומשתתפים בצרתם כרמב"ם ושו"ע תקע"ו, רק אין מתענים השתא כנ"ל, אבל ראוי להתפלל ולבקש רחמים עליהם והשי"ת השומר עמו ישראל לעד ישלח רפואה שלימה לכקע"י ויציל אותנו בכלל כ"י עם ק' מכל צער וחולי ונזכה לבשורת מבשר טוב משמיע שלום משמיע ישועה בבי"א, ורומ"כ יזכה להיות גם בזה ממזכי הרבים להתפשט תפלה הנ"ל בכל תפוצות הגולה, דברי ידידו דש"ת. סימן ק"צ במג"א ה' יוכ"פ סי' תר"ז מביא דבחטא שאינו מפורסם לכו"ע אסור לאמרו בקול רם. ותמה ממ"ש רש"י ז"ל בחולין ספ"ב דאי איתא דחטא בשוגג קלא אית לי' דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ויתכפר לו, והק' במג"א ב' קושיות חדא דבקרא כתיב אשרי נשוא פשע כסוי חטאה. ועוד דבסוטה אמרינן שלא חילק מקום בין חטאת לעולה שלא לביישו, ועיין בהגהת ח"ש למג"א משה"ק על זה, ולענ"ד אפשר לתרץ קושי' המג"א די"ל בוודאי טבע החוטא בשוגג לפרסמו כדי שיתבייש ויתכפר לו. אמנם בכתוב שיבח מי שעושה מעצר לרוחו ואינו מגלה וע"כ אמר אשרי מי שבכחו להיות נשוי פשע כסוי חטאה, דאילו הי' זה בטבע כל איש לא שייך לומר אשרי מי שהוא כך אע"כ אדרבא בטבע כל איש לגלות חטאו בשוגג, שאין זה כ"כ בושה ורק באשר מ"מ גם בלא דעת נפש לא טוב רוצה שיגלה אותו להיות לו לבושה ויתכפר, ועד"ז מתורץ גם קו' הב' שלא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה, שלא לבייש או מטעם שמא המביא חטאת יהי' מאותם שכתוב עליהן אשרי כסוי חטאה, ועוד אם גם כנ"ל הטבע של כל איש לגלות לבייש א"ע, אמנם לא בשביל זה הותר לאחרים לביישו, וע"כ גם הכתוב חס עליו שלא לביישו כנ"ל נכון בסד"ש. סימן קצ"א בשו"ע או"ח סי' תר"ח כ' רמ"א ז"ל וה"ה בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהי' שוגגין, ודוקא שאינו מפורש בתורה אעפ"י שהוא דאוריי'. אבל אם מפורש בתורה מוחין בידו, וצ"ע שלא הביא זה בלשון י"א דהא לשי' הרמב"ם ז"ל בה' שביתת עשור פרק א' ה"ז מבואר שאין הטעם בשביל שאינו מפורש בתורה אלא מצד טעם אחר אין ממחין בידם וכך כתב נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידם שלא יבואו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהי' שוטר בבית כל או"א להזהיר נשים והנח להם שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה עכל"ה, והי' נלענ"ד דאולי י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל ספק דאו' מה"ת לקולא וממילא גם בביהשמ"ש יש לומר לקולא מספק כמבואר בהדיא בדברי הר"ן ז"ל שם בפ' המביא וע"כ מה שאמרה תורה ועניתם, בתשעה בערב מצד תוס' קאמר ומקרי תוס' מפורש בהדיא בקרא ובכ"ז לא מחינן בהו בנשי בדבר זה וע"כ הטעם משום שא"א שיהי' שוטר בבית כאו"א וכרמב"ם הנ"ל, משא"כ הרמ"א ז"ל דפ' כרוב הפוסקים דס' דאו' מה"ת לחומרא וממילא יש לפרש בתשעה בערב דקרא משום בהשמ"ש נקיט הכי וע"כ מקרי חיוב תוספת אינו מפורש בהדיא ממילא שפיר יש לומר משו"ה דמאי דלא מחינן בהו בנשי דאכלו וסתו עד שחשיכה דהטעם משום שאינו מפורש בתורה, ובאמת גם בפירש"י ז"ל כ' שם בביצה דף ל' ע"א בד"ה הנח להם, בדבר שהרגילו בו ולא יחזרו בהם, משמע דס"ל ג"כ הטעם דלא מחינן בהו רק מצד דידעי' בבירור שלא יחזרו בהם מצד רגילותם בדבר, ולא מצד שאינו מפורש בתורה, וכן הרי"ף ז"ל כתב רק משום דידעי' בוודאי שלא יקבלו מהם, וע"כ הי' נראה לומר דגם הרמב"ם ז"ל כך כוונתו במ"ש נשים שאוכלות ושותות כו' "והן אינן יודעות" "שמצוה להוסיף" "מחול על הקודש" דמשו"ה אינן יודעות משום שאינו מפורש בהדיא, וע"כ שפיר נקט הרמ"א ז"ל דעת, הבעה"ט סתמא וכאילו אין חולק בדבר כנלע"ד. בסימן תר"ח אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות שצריך להוסיף, ותוספת זה אין לו שיעור מעט או הרבה, תמיהני שהרי התוס' פ' המביא ד"ה, ואכלו ושתו עד שחשיכה כתבו וז"ל, משמע דיש שיעור לתוספת, יוה"כ מדהצריך להפסיק מבעוד יום דהא וודאי לא הי' אוכלים ממש מעד. שחשיכה דעבדי איסור מדאו', ואעפ"כ קאמר מוטב כו' יע"ש. וביותר יש לתמוה לפמ"ש הר"ן ז"ל שם בפ' המביא על דברי התוס' הנ"ל וז"ל ולי נראה כיון שצותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש איזה מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק, שאל"כ הי' צריך להזהיר על תוספת וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאוריי' היא עכ"ל, מעתה תגדל התמיהה דהא המחבר פסק כשיטת הסוברים ספק דאו' מה"ת לחומרא,