זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קמח

סימן קע"ו נשאל נשאלתי ביום ת"ב באשה אחת שבאתה מכפר לטבילה ובע"כ צריכה לילך ביום למען תגיע לביתה לעת ערב, אם רשאי לעשות החפיפה בחמין כדת וגם לטבול ביום ת"ב. והתרתי מטעם האמור למטה, ובעצם היום הזה איזה שעה אח"כ שוב באה שאלה לפני באשה אחת הדרה בכאן, וזאת אומרת שאי אפשר לה לעשות החפיפה במוצאי ט"ב. וע"כ רוצית לעשות החפיפה בט"ב ולטבול מחשיכה, והתרתי ג"כ, ואכתוב טעמי בזה בס"ד, דהנה הפמ"א ח"א סי' ח' הובא בבאה"ט ביו"ד סי' קצ"ט ס"ד] התיר לעשות חפיפה בימי אבלה בעש"ק לצורך הטבילה במוצש"ק שיהי' לאחר ימי אבלה, ומפ' הטעם משום דאינה רחיצה של תענוג וחכמים לא אסרו רק רחיצה של תענוג. והביא ראי' ממה שהתיר הב"י בט"ב לעשות החפיפה בעט"ב לצורך הטבילה במוצאי ת"ב, אף דנוהגין איסור רחיצה בערב ת"ב, וע"כ הטעם משום דרק רחיצה של תענוג אסרו וממילא והה"ד באבל אסור רק רחיצה של תענוג ולא של מצוה. והביא מהרא"ש ספ"ב דברכות שהביא ההיא דירושלמי התם דלא אסרו אלא רחיצה של תענוג באבל והה"ד ממי' בט"ב כבר כ' הד"מ סי' תקנ"ד אות ה' דלענין רחיצה לתפלה או לשאר מצות כו"ע מודו דשרי וכ"ה המנהג עכ"ל, ולשון הברייתא תענית כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב, ומבריייתא זו מקור הדין שבשו"ע סימן תק"נ ס"א, [וקצת צ"ע למה לא הביא הרמ"א ז"ל להלכה בשו"ע סי' הנ"ל.] אמנם לכאו' משמע מב"י הנ"ל להיפך מדהתיר דוקא לעשות החפיפה בעט"ב לצורך הטבילה שבמוצאי ט"ב ולא התיר לעשות החפיפה בת"ב סמוך לטבילה יותר, אע"כ לכאו' משמע דאסור הרחיצה לצורך החפיפה אעפ"י שהיא של מצוה. אמנם נ"ל דהיינו דוקא לכתחלה בוודאי יותר עדיף לעשות החפיפה בעט"ב שאינא אלא מצד המנהג כמ"ש בשו"ע סי' תקנ"א סט"ז ממה שנתיר בט"ב שאסור הטבילה מצד עיקר הדין. וכן הרמ"א ז"ל בסי' תקנ"א סט"ז כתב בשם האגודה ואפי' אם טובלת ליל י' באב מותר לה לרחוץ עט"ב אם א"א לה לרחוץ ליל י'. ולא כתב שתרחץ בט"ב ג"כ צ"ל דלכתחלה בוודאי עדיף בעט"ב מבת"ב, אבל בדיעבד שלא עשתה החפיפה בעט"ב ובמוצאי ת"ב גם כן א"א לה חלילה לבטל מפ"ו אודות זה, והראי' שלא כ' לא ברמ"א ולא בד"מ שאסורה לעשות החפיפה בט"ב והד"מ הביא מהגהת ש"ד דכל יום לובשת לבנים מלבד מת"ב עצמו דאסורה ללבוש לבנים ממש, ולמה לא כ' כלשון הזה לענין החפיפה בת"ב עצמו אלא ע"כ כנ"ל דרק לכתחלה קאמר הב"י והד"מ שיותר טוב לעשות בעט"ב מבט"ב עצמו, אבל היכי דא"א לה בענין אחר נראה דמותר דהוי בכלל מה שאמרו שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. ולכאורה נידון דידן כ"ש היא מנידון דפמ"א הנ"ל דהא התם יכולה לעשות החפיפה בהיתר במוצש"ק דהא אפשר לה, ובכ"ז התיר לעשותה בע"ש בשעת אבלה משום חשש דמו"ש שייך שתהי' מהומה לביתה לדעת רש"י ותוס' כמבואר ביו"ד רסי' קצ"ט, ואמר על זה הפמ"א שהוא בכלל שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג מכ"ש נ"ד שהחפיפה תהי' עצהיו"ט סמוך לטבילה וא"א לה באופן אחר בוודאי מותר. אבל באמת תמוהי' דברי הפמ"א שלדבריו א"כ למה כ' האגודה הנ"ל שבהגה"ה סי' תקנ"א כתב רק להתיר בעט"ב אם א"א לרחוץ ליל י'. דמשמע דבאפשר לה לרחוץ ליל י' אסור בעת"ב. ותימה גדולה א"כ בהא עובדא דפמ"א שהי' יכולה לרחוץ מוצש"ק למה התיר לה לרחוץ בימי אבלה דחמיר יותר ואסור מעיקר דין אבלות מבעט"ב דאינה אלא מצד מנהג וצע"ג. וגם גוף דברי הד"מ ופמ"א שכתבו סתמא דלא אסור אלא רחיצה של תענוג ולא של מצוה ויסודותם מדברי הירושלמי שברא"ש הנ"ל לא זכיתי למצוא דברי חפץ בזה דשם בירושלמי לא נאמר רק לאפוקי רחיצה שעושין משום להפיג צער ויסורין כגון מי שיש חטטין בראש והיינו פסק המחבר בסי' תקנ"ד סט"ו או ההוא דבסוף ט"ו דהיכי דאינו אלא להעביר הלכלוך מותר לרחוץ חלק הגוף המלוכלך, אבל לצורך מצוה לא שמענו מההוא דירושלמי הנ"ל, ודברי הד"מ בכ"ז י"ל כיון דהמצוה עליו לעשותה היום לא גרוע חיוב מצוה מצער בעלמא ושרי, אבל לצורך מצוה כזו שהמצוה גופה אסורה היום עליו כגון התשמיש מנ"ל דההכשר להמצוה ההוא מותר היום, אשר ע"כ נדון דפמ"א הנ"ל במה שהתיר לרחוץ בע"ש בימי אבלה לצורך הטבילה שבמוצש"ק לאחר ימי אבלה צ"ע לענ"ד. ואף שהביא ראי' גדולה לזה מרן הפמ"א שכיון שבעלה בעיר מקרי טבילה בזמנה מצוה אלי' דכו"ע כמו שהכריע הב"י בסי' קצ"ז ורמ"א בשו"ע, שהרי מצינו ביושיע שנענש על שביטל ישראל מפ"ו לילה אחת, וממילא הו"ל בכלל כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוהכ"פ זתד"ה ז"ל, ואני העני איני מבין דבריו הק' התם למ"ד טבילה בזמנה מצוה המצוה נעשית מיד בשעת הטבילה. וע"כ מותר בט"ב ויוהכ"פ דהוי בכלל דאסור רק רחיצה של תענוג, והכא עשהו משום מצוה, אבל היכי דהטבילה גופה רק הוי הכשר למצוה כזו שאסורה היום מנין מוכח שזה ג"כ בכלל כל חייבי טבילות טובלין כדרכן וצ"ע. ובאמת המהרי"ק ז"ל בסי' ל"ה שהביא הב"י הכא בסי' תקנ"ד כ' שמעולם לא ראה מי שטבלה בימי אבלה וכ"ש ביהכ"פ או בט"ב ומשמעות דבריו ז"ל משמע שבשום אופן אין נראה להתיר הטבילה בט"ב או יהכ"פ גופי'. ומ"מ נראה דהפמ"א שראה אז דברי הב"י הללו דהא הביא ראי' מהם ובל"ס או ראה או ידע דברי המהרי"ק ז"ל ע"כ הי' סובר בכ"ז לדבר פשוט שבמקום מצוה כ"ד לא גרע משאר רחיצה שרוחץ לסלק צער ויסורין, דהא גם זה צער שלא יוכל לקיים המצוה וע"כ שרי, וממי' בנ"ד באופן שיש כאן בוודאי ביטול מפ"ו חלילה לעשות נגד רבן של ישראל הפמ"א ז"ל, אבל דוקא בנ"ד. אבל בנידון שלו דייקא התמיהה הנ"ל קיימת לענ"ד שהוא נגד האגודה שבד"מ הנ"ל. אמנם כל הנ"ל דוקא בדיעבד אבל לכתחלה