זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קמו

בשוגג מיירי דאי במזיד פסולה השחיטה משום דמעשה השחיטה נחלקת לתרי מלאכות דכיון דהתחיל לשחוט עשה חבורה ומשגמר השחיטה הוי נטילת נשמה עיי"ש, והק' עליו א"כ מאי פריך לקמן בסוגי' ונוקמי' במזיד ור"מ דהא ע"כ ליכא לאוקמי' למתני' במזיד דא"כ השחיטה פסולה משום שחיטת מומר דעבר ב' איסורי כרת. ונראה בסד"ש ונקדים פלוגתא רב ושמואל בשבת פ' כ"ג שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ומשום נטילת נשמה, ושמואל אמר משום נטילת נשמה לחודא. והנה הרמב"ם ז"ל בה' שבת פסק כשמואל ותמה שם הלח"מ הא באיסורא קיי"ל הלכה כרב לגבי שמואל ודחק הרבה בתירוץ. והנה לכאורה הקשיתי בעניי על הא דקאמר ר"ה דרש וכו' משמי' דר"ג אסורה באכילה ליומא, ופירש"י ז"ל דדייק טעמי' לקמן מדקתני שבת דומי' דיוכ"פ וקשה מנ"ל כך דילמא הפי' במתני' הכי הוא השוחט בשבת וביוכ"פ, ר"ל אעפ"י דתרי איסורא אית בי' כגון שיוכ"פ שחל בשבת וקעבר על ב' איסורי כרת, מ"מ שחיטתו כשירה, ר"ל אעפ"י בתרי זימני הוי מומר וודאי מ"מ זה לא נחשב כב' זימני, כיון דעבר עליהם בפ"א, או כשיטת התוס' דאותה שחיטה שנעשה בו מומר וודאי אינה נאסרת וכמש"כ לקמן בסוגי' וכמבואר בשיטת תוס'. [ועפרמ"ג סי' ב' ועיין חידושי חת"ס על הסוגי'] ואם כך הוא הפירוש במתני' ממילא אין לדייק במשנה שבת דומי' דיוכ"פ וכמובן, וצ"ע לכאו' [ודוחק לומר דא"ב היל"ל בשבת ויוכ"פ בלא ב'. והתנא קאמר בשבת וביוכ"פ בב',] וכדי לסלק הקושיא זו יש ב' דרכים אי דנאמר כמסקנא דסוגי' דתנא מיירי בשוגג לחוד כפי' הרמב"ם וכדמשמע ג"כ בפי' רש"י ז"ל דבמזיד באמת שחיטתו פסולה וכיון דתנא בשוגג מיירי ממילא אין הפירוש במתני הכי בשבת ויוכ"פ, ר"ל יוכ"פ שחל בשבת ואפ"ה כשירה דהא בשוגג אין נ"מ אי עבר כמה איסורי כרת בפ"א, או רק א'. אמנם עוד יש דרך לנו לסלק הקושיא הנ"ל דלשיטת רב דס"ל כל שוחט חייב תרתי משום צובע ומשום נטילת נשמה א"כ ע"כ ליכא לאוקמי' בדלעיל אפי' שעבר ב' א"כ דלרב לשיטתי' ל"צ הא לאשמעינן דבלא"ה ידעינן זה משום דכל שוחט יש ב' איסורי כרת ובין ב' או ג' אין עוד שום חילוק, ולפי"ז אפי' אם מוקמי' למתני' במזיד מ"מ אין מקום לקושיא הנ"ל וכמובן. ורק לשיטת שמואל דבשוחט חייב רק חדא יש להקשות כנ"ל. ולפי"ז ממ"נ מתו' הקושיא בין למסקנא בין לס"ד, דלמסקנא דגמרא מוקמינן בשוגג ור"י ול"ק כדלעיל, ובס"ד דפריך ונוקמי במזיד ור"מ ג"כ ליתא דהא השתא אלי' דרב קיימא דאיהו מארי דמימרי דהא שמעתתא דאסור באכילה ליומא ופריך לשי' דקיי"ל אלי' הק' נוקמי במזיד ור"מ וא"כ ל"ק האיך קדייקת אסורה באכילה ליומא משום דיוקא דשבת דומיא דיוהכ"פ קתני לה דהא לרב לשי' ע"כ אין צריך לאשמעינן כזה דהא בלא"ה ידעינן לה משחיטת שבת גופי' ולפי"ז מתו' הפי' המשניות דמחלק מעשה השחיטה לב' מלאכות א"כ עכ"פ נוקמי במזיד ור"מ דהא השתא היינו מוכרחים לומר דע"כ קו' הגמרא בלא"ה קאי רק אלי' דרב דאל"ה ק' כנ"ל דילמא מתני' ביוהכ"פ שחל בשבת קתני ואשמעינן דאעפ"י שעבר ב' מ"מ שחיטתו כשירה אע"כ משום דלרב כבר אשמעינן זה אפי' עבר ב' א"כ בשחיטה וממילא אם גם נאמר כדברי הרמב"ם ז"ל דמעשה שחיטה נחלקת לשתים ג"כ ל"ק האיך נוקמי' במזיד ור"מ משום דעבר ב' דע"כ לרב לשי' גם כי עבר שתים במעשה השחיטה גם כן אינה נאסרת השחיטה זאת אבל הרמב"ם ז"ל כתב להלכה דקיי"ל כשמואל ושפיר כתב דליכא לאוקמי במזיד בלא"ה משום דהוי שחיטת מומר ודו"ק. ועל זה תירוץ הגמרא מה שתירץ וקיי"ל הסוגי' דבשוגג עסקינן במתניתין והקושיא בלא"ה לק"מ כמ"ש לעיל וא"כ עדיין ק' למה נקיט יוהכ"פ אע"כ לאשמעינן שבת דומי' דיומכ"פ קנקט דאסור באכילה ליומא ועל זה פריך ומי מצית וכו' וקשה לכאורה קו' עצומה דלשי' רב דס"ל שוחט חייב ב' צובע ונ"נ, מאי פריך בגמ' ודילמא הכי קאמר אע"ג שמתחייב משום צובע דהוי מזיד אמלאכות מ"מ כיון שעל נ"נ הוי שוגג כשירה השחיטה ואסורה באכילה רק ליומא אבל אחר שבת מותרת באכילה דהא ע"כ לא קנסו לר"י לאסור לעולם במזיד דוקא משום גמר השחיטה דהוי נ"נ כדי שלא ליהנות מאיסור מזיד שלו אבל על מלאכות הצביעה שעובר אפי' אם לא הי' גומר השחיטה כדת דמ"מ ניחא לי' דליתייס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי נכרים וליתי לזבוני מיני' כגמ' שבת, [ועל פי' הרמב"ם ז"ל במשנה ליכא לאקשויי כזה דהא בלא"ה ע"כ קשה על פי' המשנה דהא בגמ' שבת הנ"ל שוחט משום מאי מחייב ולא קאמר משום חובל ומשום נטילת נשמה ועכצ"ל דכוו' הרמב"ם ז"ל על חובל ליכא איסור כרת ולא מחייב בנפשי' דהא הוי מקלקל רק איסור דרבנן ופריך הגמ' שפיר] ושפיר תני במתני' אעפ"י שמתחייב בנפשו על הצביעה מ"מ כיון דהגמר השחיטה הי' שוגג כשירה השחיטה לענין דמותרת אחר שבת. אמנם קו' זאת ק' רק לרב לשיטתו. אבל לשמואל פריך שפיר ומעתה נימא בס"ד דלכאו' דקדוק עצום בגמ' למה לא פריך הגמ' לקמן מיד מי מצית מוקמת בשוגג קודם דפריך ונוקמי במזיד ור"מ דכך ראוי לו להקשות מיד כדאוקמי בשוגג ור"י דליפרוך ומי מצית וכו' ולמה הפסיק בנתיים בקושי' ונוקמי במזיד ור"מ, אמנם להנ"ל ניחא בס"ד דנימא משום דקושיא ונוקמי במזיד ור"מ הוי רק אליבא דרב לשיטתו וכמבואר למעלה באורך וכבר סיים השקליא וטריא מה שקשה אלי' דרב, דהא לרב ליכא לאקשויי ומי מצית לאוקמי' בשוגג ור"י והא אעפ"י שמתחייב בנפשו קתני דז"א דהא לרב לשיטתי' אין זה קושיא לדברינו, וע"כ לא פריך לעיל מיד ומי מצית משום דלרב לשיטתי' אין זה קושיא, וקו' חדא מתורץ בחבירתה, אבל השתא קאמר לאקשויי לדידן להלכה דאינו מוקמי מתני' בשוגג ור"י וק' הדקדוק למה קתני יוהכ"פ וע"כ שבת דומי' דיוכ"פ קתני דאסור באכילה ליומא, ול"ק דילמא התנא קאמר השוחט ביוכ"פ שחל בשבת דז"א דשוגג אין נפ"מ בזה לאשמעינן