זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קמה

תקצ"ב סק"י יע"ש. ובאמת יש להעיר למה לא כתב הרמ"א ז"ל הכא מה"ט יש לאחד לגמור כל המצוה וצע"ג, ויש לחלק דאינו דומה תק"ש למילה, בענין זה דהתם בתק"ש גם התוקע עצמו מחויב במצוה, שייך המתחיל אומרים לו גמור משא"כ הכא במילה הוא אינו מחוייב בדבר, רק הוי שלוחא דהאב ולמה שנעשה נעשה, והוא חילוק נכון בס"ד, אלא א"כ יקשה מאי ראיי' מייתי' הרמ"א ז"ל למילה מעבודה, דהא בעבודה ג"כ כהן מחוייב בזה, להקריב לי במועדו, משא"כ במילה וצע"ג. אבל באמת גוף סברת השג"א הנ"ל שעליה תסוב כל עיקר האיסור, פליאה בעיני ממ"ש הרמב"ם א"ל בפי' המשניות במשנה דהשוחט בשבת דמחלק מלאכת השחיטה לב' מלאכות. ועיין מ"ש הח"ס בתשו' הנ"ל באריכות ד"ה אמנם כו' דהחבורה בעצמה ליכא מלאכה כלל, רק התיקון גברא כמו בונה ולא נגמר הבנין, אלא ע"י מילה ופריעה יקשה ע"ז ג"כ מפי' הרמב"ם שכ' דהשחיטה שיש לחלק לב' מלאכות בתחלתה משום חבורה, ובסופה משום נטילת נשמה וצ"ע לענ"ד. ועיין לקמן בדברינו דבר נכון לתרץ דברי הרמב"ם בפה"מ בסוגי' דהשוחט בשבת). ולפי מה שמבואר בח"ס בתשו' הנ"ל ובחי' רפאר"ד נ"י העיקר תלי' בזה אי אמרינן מילה הותרה אצל שבת או דחוי' כמובן, ובאמת בחת"ס משמע דקיי"ל דדחוי'. וזה זמן רב ראיתי באיזה מקום בחידושי הר"ן ז"ל דס"ל לפשיטו' דמילה הותרה אצל שבת וכעת איני יודע מקומו אי'. ובכ"ז הרהרתי שיש להמליץ מה שנוהגין להקל בזה הוא עפמ"ש בר"ה כ"א ע"ב במשנה בין שנראה בי' מחללים שלח לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעת"ל. ועיין בסוגי' בריש מנחות דחילוק מלאכות בגברי תלי' בזה בפלוגתא זה, ועח"ס הנ"ל ד"ה אם כו' להרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' קדה"ח פסק ג"כ כר"ג והכא בענין ב' מוהלים בש"ק נראה ג"כ די"ל הטעם דאם לא יחלקו לא ישתדלו המוהלים אחרים לעמוד שם בש"ק בשטח המילה ועי"ז יבוא לפעמים לידי מכשול, כמנוסה שטוב שיהי' תמיד ב' מוהלים ועומדים על גבם כמש"כ החת"ס ז"ל בתשו' חיו"ד סי' רמ"ח, עיי"ש בסוף התשו' כנלע"ד. ואני העני מעולם נהגתי עצמי לגמור ג"כ כל המצוה בעצמי בש"ק בעהי"ת, רק איזה שנים שיראתי שלא אוכל לקיים הפריעה כהוגן הנחתי לי להתיר את נדרי, ואיזה פעמים הוצרכתי לידי כך ליתן הפריעה לאחר, ואני הי"ל חיתוך, כי כמה דקדקו שאני דוקא אהי' מוהלו, וכעת ברחמי שמים אני מזדרז לקיים המצוה בעצמי לגמרי, והי"ת יעזרני ברחוח"ס להתנאות לפניו במצות לש"ש באמת לאמתו לעשות רצונו כרצונו יתב'. ובזכות מצות מילה נזכה לגאולה שלימה בקרוב כמ"ש גם את כו' שלחתי אסיריך כירבב"א, אוה"נ הכותב בנחיצה מצפה לשמוע בשו"ט ממנו. הק' יודא גר"וו. סימן קע"ד לסוגי' דהשוחט בשבת וביוכ"פ (חולין דף י"ד ע"א). הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שחיטה כתב השוחט ביוכ"פ או בשבת אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטת' כשירה. הנה משנה מלשון המשנה דבמשנה קתני בשבת תחלה ואח"כ יוכ"פ ואיהו נקט להיפך, ובטור ושו"ע סי' י"א נקיט כלשון המשנה בשבת וביוכ"פ. והנה כפי מה שנקטו הב"ח וש"ך וטו"ז ס"ל להטור דגם במזיד שחיטתו כשירה ויקשה עליו דבגמ' לכאורה משמע לקמן דרק בשוגג מיירי המתני' אבל במזיד משמע דס"ל דשחיטתו פסולה, דהא הגמרא קאמר בזה"ל הכי קתני השוחט בשוגג בשבת אעפ"י דבמזיד וכו' הכא בשוגג שחיטתו כשירה. [והכי משמע בהדיא מלשון התוס' ריש הסוגי' דקאמרו השוחט אעפ"י דבמזיד בעי לאוקמי' משמע דלאמת במסקנא לא קיימא מתני' במזיד]. ונלענ"ד דכבר דקדקו המפו' ז"ל דלכאו' קשה דמתני' נקט תחלה שבת ואח"כ יוכ"פ, הא הוי זו ואצ"ל זו ואי משום דבתרי תיבות לא אמרינן לא זו אף זו כדכ' בחידושי החת"ס ז"ל לסוגי' זו, הא החת"ס ז"ל כתב דהיינו דוקא דלא צריך לאשמעינן כלל, אבל כיון דע"כ צריך לינקוט גם יוכ"פ כדי לאורוי לן דומי' דיוכ"פ א"כ עדיין קשה לינקוט בדרך לא זו אף זו יע"ש בדבריו הק'. ופירשתי בעניי ומצאתי אח"כ בס"ד שכוונתי לדעת הג' הגדול ז"ל במגן אבות במס' שבת, דכתב דכך הוא החידוש פשיטא דבשבת וודאי השחיטה רק כשירה, אבל אסורה באכילה ליומא, אלא אפי' ביוכ"פ ג"כ אסורה באכילה ליומא לקטנים ולפטורים מלהתענות. ולפי"ז יומתק מאד המשנה השוחט בשבת וכו' לא מיבעיא השוחט במזיד פשיטא דהוי רק כשירה אבל אסורה באכילה ליומא, אלא אפי' השוחט בשוגג ג"כ הוי השחיטה רק כשירה אבל לא לאכול ליומא, אלא אסורה באכילה ליומא. ולפי"ז ניחא הגמרא דלקמן דקאמר ה"ק השוחט וכו' הכא דבשוגג כשירה דהגמרא קאמר דהמתני' לא בא לאשמעינן רק דבשוגג רק כשירה, אבל אסורה באכילה ליומא, אבל לענין כשרות השחיטה באמת פשיטא דגם במזיד כשירה, ומתורץ הקו' על הטור בס"ד. והא תינח בשיטת הטור, אבל הרמב"ם ז"ל דפסק באמת דבמזיד שחיטתו אסורה וע"כ שפיר נקט איהו השוחט ביוכ"פ כשירה השחיטה ורבותא קאמר אעפ"י דבמזיד השחיטה פסולה, מ"מ בשוגג השחיטה כשירה, והרבותא רק לענין כשרות השחיטה לבדה, דהא לא מיירי כלל שם בהל' שחיטה לענין שעת היתר אכילה ודביומא אסורה רק בה' שבת קתני זה ולענ"ד רק לענין היתר השחיטה דבשוגג עכ"פ כשירה וע"כ קאמר שפיר לא מיבעיא דביוכ"פ כשירה השחיטה, אלא אפי' בשבת דהוי מיתת בי"ד ג"כ כשירה בשוגג. והא תינח הרמב"ם ז"ל בפסקיו, אבל מודה הרמב"ם ז"ל ע"כ דהתנא במתני' בא אגב אורחי' לאשמעינן ג"כ דאסורה באכילה ליומא וממילא כיון דגם זה בא לאשמעינן שפיר מודה הרמב"ם ז"ל דבמשנה יותר ראוי לינקוט תחלה בשבת דרק כשירה אבל אסורה באכילה ליומא אלא אפי' ביוהכ"פ גם כן אסורה באכילה ליומא לקטנים והכל נכון בס"ד. ב) השוחט בשבת וביוכ"פ וכו' שחיטתו כשירה, הרמב"ם ז"ל בפיה"מ פי' דמשנה