זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קלח

והנה בשו"ע סי' תל"ה לא נקט כלשון הרמב"ם ז"ל אלא כלשון המשנה לא בדק סתמא, והי' נראה קצת דלשיטתו אזיל דבח"ס תשו' הנ"ל הביא מכ"מ שכ' שאפשר משמעות הר"ן ז"ל אינו כן לאסור חשעעה"פ בעבר בשוגג או באונס. ולפי"ז באמת בכ"ז בעבר באונס ולא בדק אפשר באמת אי"צ לבדוק אחה"פ. דהא הטעם כדי שלא יתערב חמצו זה. ובזה באונס או בשוגג לשי' כ"מ אליב' דהר"ן ז"ל באמת אינו אסור ומכש"כ בחשש תערובת לבדו בוודאי לכאו' לשי' זו לא גזרו וצ"ע להלכה. או י"ל פשוט שכוונתו לפרשהמשנה דלא תימא דוקא שגג או אנס בזה ניתן לו רשות לבדוק גם אח"כ, אבל במזיד או אפשר גם בשכח שקרוב למזיד לא כההוא דאיתא בגמרא ברכות ריש פרק תפלת השחר דוקא בטעה שגג או נאנס ולא התפלל תפלה הראוי ישלים אותה בתפלה הסמוכה לאח"כ, אבל במזיד לא יע"ש, אפשר הכא ג"כ דסד"א דבדיקה קולא הוא כדי למכור את החמץ שימצא דהא קיי"ל כב"ה בבריי' כ"א ע"א דמותר למכור החמץ אעפ"י שאינו יודע שיכלה קודם הפסח וע"כ ס"ד דוקא בשבדק בשעה שתיקנו החכמים לבדוק, קמ"ל דאפילו במזיד ולא בדק בזמן שחייבו החכמים לבדוק גם כן הקילו לבדוק גם אח"כ ואדרבא מחוייב לבדוק גם אח"כ משום שטעם הבדיקה אינו להקל עליו אלא החמירו עליו לבדוק כדי שלא ימצאהו בשעת איסור ויעבור עליו, עיין ברמב"ם ז"ל פ"ב הלכה ב' ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ [עיין ריש מגילה עד"ז דקולא הוא שהקילו עליו] וע"כ גם בשחרית וגם אחר חצות יבדוק. יאמין כי כתבתי זה בנחיצה היום ארבעה עשר בניסן שחרית עת"ר ל' או"נ החותם בברכת שמחת יו"ט בכשרות. הק' יודא גר"וו סימן קס"ד ברכות רבות ערוכות. לאיש אשר דבריו לבבות משמחות, בשתי ידיו כאחד מזכות וזוכות, ה"ג כבוד ידינ"פ הרב הגאון הגדול צדיק כביר נר ישראל חריף ובקי כש"ת מו"ה זוסמאן אליעזר סופר נ"י אבדק"ק פאקש וע"א. אחרי דשה"ט וש"ת ואחרי קידה והשתחוי' הן הראנו הדר"ג נ"י את גדלו זו מדת חסדו להשיבני דבר ובמקום גדולתו ענותנותו להציג לפני קושיא אחת על גמ' פסחים ל' גבי רב דאמר קדירות בפסח ישברו וכו' וליעבוד בהו שלב"מ גזירה מינן אטו אינו מינן, והק' הא בוודאי בשביל פ"א לא שייך למיגזר א"ו ע"כ רק משום דיעבדו בהו כמה פעמים במינם. והנה לפי סברת הר"ן בפג"ה הובא בנקה"כ בסי' צ"ב דלא אמרינן תרי משהויין דכיון דכח אחר מעורב עם המשהו האוסר שוב אינו יכול לאסור, והה"ד הכא ג"כ למה לן למיגזר דיעבד בהו במינן ג"כ מאי בכך הא כיון דיעבד בהו שלא במינן ויהי' כבר מעורב בו גם כח אחר של אינו מינו עם אותו הכח של מינו ושוב אינו אוסר כשיתערב במינו כר"ן ז"ל הנ"ל עכ"ד, ולענ"ד נראה לפי מה שכ' האלי' רבה בסימן תמ"ז באו"ח סק"א הובא בפמ"ג לי"ד סי' צ"ב דמחלק בין אוכל לכלי דהיינו דבכלים אמרינן תרי משהויין עיי"ש בא"ר מילתא בטעמא, ממי' לק"מ קו' הנ"ל. ומכ"ש דאתי שפיר לפי דברי הטו"ז שכ' שם בסי' צ"ב דבלח בלח אמרי' בי' תרי משהויין ג"כ א"כ הסברא נותנת דקדירה דומה לזה ג"כ. ולענ"ד אולי יש ליישב בזה דקדוק עצום שלכאורה קשה על פירש"י ז"ל ד"ה אמר רב וכו' ולית הלכתא כוותי' מתרי טעמא. וק' לכאורה למה לא פי' דלית הלכתא מתלתא טעמא דהא רש"י ז"ל בע"ז ס"ו פסק דלא קיי"ל כר"י דמב"מ לא בטיל, א"כ גם מטעם זה לא קיי"ל כוותי' דרב, אולם אם נאמר דמעשה קדירה הוי כמו לח בלח א"כ כמו דבלח בלח פסק רש"י ז"ל דמב"מ לא בטיל לפי מה דכתבתי בענייותי במק"א לתרץ סתירת רש"י ז"ל שבחולין ק"ט פסק רש"י ז"ל דמב"מ לא בטיל ובמס' ע"ז דף הנ"ל פסק דמב"מ בטיל דכל איסורים שבתורה בנ"ט משערינן. ואמרתי דיש לומר דרש"י ז"ל פסק כר"י דוקא בלח בלח, [וכמו שסובר ר"ת ורשב"א ז"ל דר"י אמר דינו רק בלח בלח] עיין זבחים ע"ג, וע"כ שם בחולין הביא רש"י ז"ל רק ראי' מחלא לגו חמרא שהקשה בחת"ס בחי' למס' ע"ז למה הביא ראייתו משם ולא מפלוגתא הקודמת חמרא חדתא לגו עינבי, ולהנ"ל ניחא דוקא בחלא לחמרא דהוי לח בלח בזה דוקא פסק כר"י דמב"מ לא בטיל, אבל ביבש ביבש בטיל וס"ל לרש"י ז"ל כשי' התה"ד שבש"ך יו"ד ה' חלה דשאור מקרי יבש ביבש יע"ש וע"כ התם בע"ז גבי חמירי דחטי וחמירי דשערי מקרי יבש ביבש ולפי"ז ע"כ כתב רש"י דלא קיי"ל דבמשהו אלא בנ"ט. ומיושב בזה ג"כ למה גם הכא אומר רש"י הלכתא באמצע פלוגתא, או בתחלת הסוגי' בפלוגתא או בסוף הסוגי' היל"ל כזה, אולם לדברינו הנ"ל ניחא דאדרבא בשאר פלוגתא הי' פוסק במב"מ לא בטיל ורק הכא גבי חמירא וכו' כנ"ל, ובדברי הטו"ז הנ"ל נ"ל דיתיישב גם הקו' שערכתי למול כבודו מאי פריך בגמ' ע"ז ע"ד ע"א אי איסור הנאה קחשיב ליחשב חמץ בפסח והקשיתי לפי שי' הסוברים דלא אמרינן ב' משהויין ורק בחמץ בפסח עיי"ש בסי' צ"ב שכן העלה הנקה"כ להלכה ולמעשה, א"כ דילמא התנא הכי קאמר אלו אסורי' ואוסרין בכ"ש דוקא אם האיסור נפל לתוכן דכן משמע הלשון אסורין ואוסרין דהוי לכאורה כפל הלשון הא כשאין האיסור בעצמו נופל לשם אלא כ"ש מתערובת הראשון אינו אוסר עוד בכ"ש דתרי משהויין לא אמרינן, משא"כ חמץ בפסח אמרי' בי' גם תרי משהויין, והתנא הכא קעסיק בה' יי"נ שמשום זה פתח ואמר יי"נ וכו' אסור ודומי' דכך דוקא שאין אומרים בו ב' משהויין, משא"כ חמץ בפסח. ורציתי לומר דניחא אליבא דנקה"כ דטעם של איסור ב' משהויין בחמב"פ הוי משום דשלא במינו הוי כמינו דהא טעמא דב' משהויין לא אמרי' הוי רק משום דכל היכי דכח אחר