זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קלה

דאמר דחמץ בזמנו אסור במשהו מצד דשיל"מ, והק' דדשיל"מ לא הוי אלא כשהאיסור גופי' עתיד להיות ניתר והכא הא החמץ אחר הפסח אסור לשי' ר"ש דקיי"ל כוותי' בחמץ לאח"ז וזה לא הוי בכלל דשיל"מ. ועוד הק' דכיון דהא דשיל"מ דל"ב משמע וודאי דמדרבנן הוא וא"כ היאך גזרינן שלא במינן אטו מינן, והנה מה שנוגע לקו' הראשונה של הר"ן ז"ל הנ"ל כבר כתבתי בדבור הקדום די"ל שזה באמת קו' הגמ' והא ר"ש קנסא קאקניס ר"ל דכיון דהחמץ גופי' אסיר אחר הפסח לא מקרי דבר שיל"מ, ומתרץ כדלעיל. אמנם קו' הב' של הר"ן ז"ל דכיון דדשיל"מ הוי רק חומרא דרבנן למה גזרינן אינו מינן אטו מינן, הנה קו' כבר יישב רבא גופי' בדבריו לגירסא אסור במשהו כרב, או אם גם אין זה מדברי רבא גופי' רק הגמ' קמפרש לי'. א"כ בדברים אלו נרמז יישוב על קי' הר"ן ז"ל, והיינו כמו דלרב גזרינן שאינו מינו אטו מינו משום חומרא דחמץ דהוי בכרת ולא בדילי מיני' כ"כ לרבא דס"ל דאסור מצד סברת דשיל"מ דכ' בי' הר"ן בנדרים נ"ב דבזה גם רבנן ס"ל דמב"מ במשהו מצד עיקר הדין כיון דהשיווי הוא בעצם וגם קרוב השיווי מצד היתר בהיתר, וגזרינן גם בשאינו מינו אטו מינו משום חומרא דחמץ, והיינו דקאמר אסור במשהו כרב ס"ל כמו סברת רב בזה לעיל, [וקצת דומה לזה מצאתי אח"כ בפנ"י בסוגיין ע"ש] ובזה מתורץ אפשר גם קו' הב' של הר"ן ז"ל הנ"ל דאע"ג דהוי רק דשיל"מ מצד התערובת ולא מקרי זה לכאורה דשיל"מ, מ"מ משום חומרא דחמץ כנ"ל דנו בי' כבר כמו שאם הי' באמת דבר שיש לו, מתירים ממש, והבן היטב, כנלע"ד נכון בסד"ש. ובזה אפשר מיושב מה שהק' בפנ"י על הפוסקים דס"ל דחמץ בע"פ בטל בס' ולא נתנו בו דין דשיל"מ, והק' מ"ש מתוך הפסח, ולפי דברינו הנ"ל ניחא טובא דהא רבא גופי' לפי הגירסא דאסור במשהו כרב, או עכ"פ דגמ' קמפרש לי' כך, מבואר בהדיא דמפרש דאסור דקאמר רבא לא הוי פירושו כאסור דקאמר ריו"ח אלא כרב דאסור במשהו וגם דגזרינן אינו מינו אטו מינו כרב ודוקא בפסח גופי' כסברת רב משום דחמץ בפסח הוי בכרת ולא בדילי מני' משא"כ בע"פ. סימן ק"ס המחבר בסימן תמ"ז פסק דוקא בתוך הפסח בחמץ שנתערב אוסר במשהו בין במינו בין שלא במינו, אבל מו' שעות ולמעלה בטל בס' כשאר איסורי' והפנ"י בסוגי' תמה מאד דבשיטת הגמרא כא משמע הכי דע"כ לשמואל וריו"ח דקאמרי שלא בזמנו מותר לגמרי קאמר אפי' בנו"ט דהא ארישא קאי דאמרי בזמנו בנו"ט ואלפני זמנו ע"כ ליכא למימר דמותר לגמרי דכיון דעכ"פ אסור או מדאו' או מדרבנן. ע"כ אסור בס' אע"כ דלפני זמנו לדידהו הוי בכלל תוך זמנו וא"כ ממילא הה"ד לרב ורבא לפני זמנו הוי בכלל תו"ז ומכ"ש דסבר' דשיל"מ וודאי שייך גם אלפני זמנו ולמה א"כ פסקו הפוסקים דלפ"ז רק אסור בס' ולא במשהו ע"ש. ואני העני הי' נ"ל לומר לתרץ בפשיטות ע"ד דראיתי במלחמות להרמב"ן ז"ל בסוגי' דהק' על שיטות דס"ל דרבא אסור בס' קאמר. והק' א"כ מאי קאמר הלכתא תו"ז אסור ר"ל בס' אמאי צריך לאשמעינן דהלכתא כך אטו יש מ"ד בעולם דס"ל דמותר בס' דמי גרע איסור זה משאר איסורים שבעולם, בשלומא לאח"ז דמותר שפיר אתי לאשמעינן דלא לימא דאסור בס' כר"י, אבל תו"ז דאסור בס' מאי אתי לאשמעינן ע"ש. ועד"ז אני העני אומר הכא אדרבא בלפני זמנו לא קמיירי שום אחד מכל האמורא כיון דלדברי כולם עכ"פ אסור חמץ לפ"ז או מצד איסור לאו או מצד תשביתו או מדרבנן ולדברי כולם רק בס' אסור ולא במשהו א"כ לאיזה צורך יאמרו בזה הלכתא כיון דאין שום פלוגתא בזה ואדרבא יומתק בזה דפתחו לומר בחמץ בזמנו, ולא דיברו בתחלה בדין לפני זמנו, דהא זה קודם הוא בזמן לתוך זמנו, אע"כ הוא אשר דברתי דלא מיירי כלל מדין לפני זמנו כיון דאין בזה שום פלוגתא וכו"ע ס"ל בזה דאסור עכ"פ ורק בס'. וממילא לק"מ לענ"ד קי' הפנ"י כנ"ל לולא דמסתפינא. ובזה י"ל בס"ד דבר נכון ליישב משה"ק המהרש"א ז"ל על פירש רש"י ז"ל דפי' ד"ה אי נימא כו' ורב כו' ע"כ כר"י ס"ל דאמר אף לאחה"פ אסור, והק' אמהרש"א ז"ל למה לא קאמר כר"ש דאי רק ס"ל כר"ש ג"כ ק' למה מותר בנו"ט, ודוחק בתי' וכ' הפנ"י דעכ"ח הי' צריך רש"י ז"ל למימר דכר"י ס"ל דאי כר"ש בפשיטות מצינו למימר דבתערובת לא קניס כו' ע"ש, הנה לכאורה הפנ"י מדויל ידי' משתלים דעדיין הי' יכול להקשות אי גם כר"ש ס"ל ג"כ ק' שלא בזמנו אמאי מותר בנו"ט דהא בכלל שלא בזמנו הוי ג"כ לפני הפסח, ולפני הפסח אליבא דכו"ע גם לר"ש צריך ס' עכ"פ והיאך קאמר שלא בזמנו מותר ושפיר הי' יכול להקשות המקשן דל"ל מותר לגמרי והפנ"י לשיטתי' ע"כ ס"ל דאמוראי דשמעתין מיירי ג"כ מדין תערובת לפני הפסח, וא"כ שפיר הק' המהרש"א ז"ל, אכן לפי דברינו הנ"ל שהעלינו דכל אמוראי דשמעתין לא מיירי כלל מדין שלפני הפסח יען דבזה ליכא פלוגתא דיותר מס' ליכא מאן דאסר ובפחות מס' ליכא מאן דשריי' ואין בזה פלוגתא ולא הוצרכו להזכירו כלל מה דינו דממילא מובן דהרי הוא ככל איסורי' שבתורה או דרבנן עכ"פ דהוו בס' ומיירי רק בתוך זמנו שנקרא בלשונם חמץ בזמנו. ומאחרי הפסח שנקרא בלשונם שלא בזמנו כמבואר לעיל ולפי"ז שפיר הוצרך רש"י ז"ל למימר דכוונת הגמרא הוי רק מדקאסר רב שלא בזמנו במינו ע"כ דכר"י ס"ל דחמץ לאח"פ אסור, דאי כר"ש מותר בתערובת כדלקמן, [ומקוד"פ לא מיירי כלל] ואדרבא מדברי רש"י ז"ל הללו ראי' ברורה לדברינו הנ"ל דרש"י ז"ל הוי ס"ל דבסוגי' לא מיירי כלל מדין תערובת לפני הפסח וע"כ לא, נקט בפירושו לקו' הגמ' הכא רק מר"י לאח"פ