זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קלג

סימן קנ"ז בעזהי"ת ברחוהסה"ג המחבר באו"ח סי' תמ"ז סעיף א' כתב חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו, הנה שינה מל' הרמב"ם ז"ל בזה שכ' בפ"א מה' חומ"ץ הלכה ה' וז"ל חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו ה"ז אוסר בכל שהוא, ונראה שבכיון שינה בלשונו, דהנה הטו"ז בסי' צ"ב ביו"ד ס"ק ט"ז פסק דגם בחמץ בפסח אין אומרים לאסור בב' משהייין דהיינו אם חתיכה נאסרת רק ע"י משהו דהיינו שאנו אומרים דחמץ בפסח אוסר במשהו בין במינו בין שלא במינו ואח"כ נפלה מתערובת זה לתערובת אחרת אין אוסר השני' במשהו דתרי משהו לא אמרינן, והש"ך שם בנקה"כ חולק עליו באורך, דחמץ בפסח שאני דטעם דתרי משהויין לא אמרינן היינו משום דכח אחר מעורב בו במשהו הנופל להתערובת השני והוי כאינו מינו. אבל בחמץ בפסח דאינו מינו הוי כמינו אמרי' גם בב' משהויין לאסור ע"ש. והנה לכאורה נראה ראי' מל' הרמב"ם ז"ל הנ"ל לשיטת הנקה"כ דאמרינן בחמץ בפסח ב' משהויין דהא כתב חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלב"מ ה"ז אוסר בכ"ש ר"ל התערובת הזה אוסר אח"כ בכ"ש דהיינו אם נפל מתערובת הראשון למקום אחר אוסר התערובת השני ג"כ בכ"ש והיינו ב' משהויין, וע"כ דייק ואמר בלשון ה"ז אוסר בכ"ש ולא כ' ה"ז מאסורא בכ"ש דאז הי' משמע כפשוטו שדן רק על התערובת הזה שלפנינו שנאסר בכ"ש, אבל מדכתב ה"ז "אוסר" משמע דאשמעינן דין חדש לרמז דתערובת הראשון יש בכחו לאסור גם תערובת שני בכ"ש משום דאמרינן בחב"פ ב' משהויין כשי' הנקה"כ הנ"ל. וכיון שזכינו לזה נראה בס"ד שעוד דין חדש רמיז לן הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב, דהנה לכאו' חקרתי בענייותי דלפי מש"כ הה"מ ז"ל הכא בפ"א הי' מפרש בלשון הרמב"ם ז"ל מש"כ בפ"ד הי"ב דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל אעפ"י שמותר לקיימו אסור לאכלו ואעפ"י שאין בו החמץ אלא כ"ש, ומפ' ז"ל דכוונת הרמב"ם ז"ל אעפ"י שהתערובת הי' זמן רב קודם הפסח ונתבטל כשיבוא הפסח אנו אומרים חוזר וניעור, [והובא דיעה זו במחבר סי' תמ"ז סעיף ד'], וחקרתי אם נימא סברא זו להחמיר גם לענין ב' משהויין בפסח, והי' נ"ל מצד הסברא להקל בזה גם לשיטת הנקה"כ שהוא לפ"ד הנ"ל גם שיטת הרמב"ם ז"ל דזה גופא דאמרינן חוזר וניעור הוי רק חומרא ומנ"ל להחמיר עוד חומרא לומר גם בזה תרי משהויין ודוקא בפסח גופא אם נתערב אומרים דאינו מינו הוי כמינו מטעם שכתב הרמב"ם ז"ל סקט"ו ממא"ס וכמו שנבאר לקמן בס"ד וע"כ אמרינן תרי משהויין כסברת הנקה"כ כיון דאינו מינו הוי כמינו אבל לא בנתערב קודם פסח דנאסר רק מצד חומרא דחוזר וניעור, ובפרט יתכן למ"ש בתשו' ח"ס חאו"ח סי' ק"ז בשם מהרי"ל ז"ל דיש סברא לומר בכל ענין חוזר וניעור דהסברא משום דקודם פסח דחמץ היתר אמרינן היתר בהיתר לא בטל, והי' הס' נותן דבע"פ אחר שש ליבטל, רק לקולא לא אמרינן חוזר וניעור, אבל לענין תרי משהויין אמרי' כבר נתבטל בע"פ כנ"ל לכאורה, ואם האמת כן מדוייק הדק היטב לשון הרמב"ם ז"ל חמץ שנתערב בפסח, ר"ל דוקא אם התערובת נעשה בפסח דוקא בין במינו בין שלא במינו ואז האינו מינו הוי כמינו מצד עיקר הדין כמש"ל ע"כ ה"ז אוסר אח"כ גם התערובת השני בכ"ש ר"ל כנ"ל דע"כ אמרינן בי' ב' משהויין, והיינו דוקא כשנתערב תוך הפסח, לאפוקי בנתערב קוד"פ אעפ"י שגם בזה נאסר בכ"ש לשי' הרמב"ם ז"ל לדעת הה"מ ז"ל וכנ"ל, אבל עכ"פ ב' משהויין לא אמרינן בי' כנלע"ד להלכה לולא דמסתפינא. אבל אמנם נלע"ד דתלי' זה גופא אי אמרינן תרי משהויין בפסח או לא בטעם איסור משהו בחמץ בפסח, דהנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל טעם אי' במשהו בחמץ בפסח מצד דשיל"מ וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' מא"ס הלכה י"ב יראה לי דשיל"מ אם נתערב באינו במינו ולא נתן טעם מותר, ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמ"ש, ע"כ הנה לפ"ד לא אמרינן דגזרו על שאינו מינו אטו מינו אלא מצד חומרת הכתוב גופא יהי' הפי' כמ"ש, ולפי טעם זה י"ל שפיר דכל מיני תערובת בכלל זה, ועל הכל הוא אומר כל מחמצת ל"ת, וגם תרי משהויין בכלל זה, אכן לפי טעם הרא"ש ז"ל והטור וכן נראה מפי ש"י ז"ל דטעם חומרת משהו גבי חמץ הוי רק משום דלא בדילי ואיסור כרת יש בו, ע"כ דיו אם נחמיר במשהו א' הן במינו ובאינו במינו וא"ל לגזור עוד גזלג"ז לומר בו ב' משהויין כנ"ל, ואפשר לומר דהמחבר אזיל בשי' הרא"ש ז"ל דטעם איסור משהו בפסח הוי רק משום דלא בדילי, [אולי י"ל דבזה תליא טעם הפלוגת' של חוזר וניעור דהרמב"ם ז"ל דס"ל טעם איסור משהו משום דשיל"מ ע"כ מחמיר ג"כ לומר בפסח חוזר וניעור דהא בע"כ יש לו מתירין משא"כ לשי' הרא"ש ז"ל דטעם איסור משהו שמחמירי' בפסח הוי רק משום דלא בדילי' דיו שהחמירו בנתערב בפסח גופא ולא כשנתערב מקוד"פ] וע"כ הטור ודיעה א' של המחבר בסי' תמ"ז שהיא העיקר ס"ל דלא אמרי' חוזר וניעור כנלע"ד, הנה כי כן שהמחבר ס"ל ג"כ טעם חומרת איסור משהו בפסח רק משום דלא בדילי' מני' וע"כ לא אמרינן בי' ב' משהויין ע"כ בדיוק משנה מל' הרמב"ם ז"ל ונקט בזה"ל חמץ בפסח אוסר התערובת הראשון במשהו ולא שהתערובת הראשון יאסור גם התערובת השני במשהו, אמנם יען שהרמ"א ז"ל ביו"ד סי' ק"ב הביא גם לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל חמץ בפסח הוי דשיל"מ, ולפי טעם זה מבואר לעיל דאסרי' גם ב' משהויין בחמב"פ, ע"כ שפיר כתב הש"ך בנקה"כ הנ"ל דהלכה מרווחת בישראל לאסור