זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קלא

שעות אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג, וכותב הח"ס לסמוך על זה לכתחילה בשעת הדחק, והדבר הזה לפלא בעיני, דבשלומא התם אנו דנין אי יוכל להיות שהעדים הי' רואים חידושה שפיר אנו אומרים שמתכסה מעינינו י"ח שעות אחר חידושה. אבל הכא הטעם שפגימתה גנאי הוא וכמו שפי' הרמ"ע ז"ל לשונם שבמס' סופרים עד שתתבשם שר"ל לפי שפגימתה גנאי הוא לה ולכך אין מקדשין עד ג' ימים לכה"פ, א"כ לפי"ז מאי אהני שלא ניכר לנו הרגש החסרון עד י"ח שעות אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג, סכ"ס גנאי הוא לה. ובאמת הלשון שבשו"ע שאמר הרואה לבנה בחידושה מברך וכו' הי' מורה להורות כדברי הח"ס ז"ל הנ"ל כיון שהרואה עדיין רואה אותה בחידושה שפיר יכול לברך אבל אמנם בגמ' לא הוזכר לשון זה ורק לקוח הוא מדברי הרמב"ם ז"ל שבה' ברכות פ"י הלכה ט"ז, אבל א"כ תברא בצדו, ששם בהלכה י"ז מסיים הרמב"ם ז"ל אם לא ברך עלי' בליל ראשון מברך עלי' עד ששה עשר ימים בחודש עד שתתמלא פגימתה, ומורגש לכל כפל הלשון למה, או דהי"ל לשון הגמ' לבדו או עד ששה עשר סתמא, אע"כ לענ"ד אתי לאפוקי מדעת הח"ס ז"ל [לולא דמסתפינא] במחכ"ק דעד ששה עשר דווקא עד שיעור שתתמלא פגימתה בעצם ולא לפי הנראה לעיני בנ"א כנלענ"ד. נחזור לנידון דידן דגדולי האחרונים הנ"ל ה"ה השבו"י והח"ס כותבים בהדיא דנוהגין לדקדק ולהחמיר לקדשה אחר ז' דווקא, ואני העני בדעת הי' נ"ל כדמות ראי' לכאורה דמוכרח בדעת ריו"ח דלקדשה בתחילת החודש טפי עדיף, דהא מארי' דמימרא דהאי שמעתא הוי ר' יוחנן שאמר עד שתתמלא פגמ' ורק פליגי בלשונו כנ"ל. והנה ר' יוחנן גופא אמר שם בסנהדרין אח"כ כל המברך על החודש בזמנו כאלו מקבל פני השכינה ויליף לי' מקרא דהחודש הזה וכו' יעיי"ש. והנה מקרא זה אז"ל שהי' בר"ח ניסן וגם שהראהו לבנה בחידושה, כזה ראה וקדש, ועז"א ר' יוחנן שבחידושה ממש כשמברך עלי' קאי הקרא לרמז בתיבת זה דהוי כמקבל פני שכינה משמע דלזרוזי נפשי' לקדשה בתחילת חידושה טפי עדיף. והנה בשו"ע גופי' יש לדקדק בסידור דבריו דלכאו' הי"ל להקדים מ"ש בסעי' ד' אין מברכי' עלי' עד שיעברו ז' ימים עלי'. ואח"כ הי"ל מה שכתב בסעי' ג' עד אימתי מברכי' עלי' והוא לכאו' קצת תימא על מרן המחבר אלא הוא הדבר לענ"ד שמתחלה כתב רק מה שעולה להלכה משיטת הש"ס והפוסקים ובזה התחיל לעיל הרואה לבנה בחידושה וכו' וכוונתו באמת מיד בתחילת חידושה מברך וכו' וכפסק הרמב"ם ז"ל וכתב עד כמה וכו' והיינו להלכה ככת הקודמי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואח"כ רק כתב בלשון אין מברכין עלי' עד שיעברו ז' ימים ר"ל דנוהגין כך. שלא כתב בלשון אין לברך עלי' עד שיעברו, ורק אין מברכי' ור"ל דנוהגין כן. והאמת שבב"י משמע דלהלכה התיר לברך מקודם והביא רק בסופו דברי הבעל שערי אורה ולא כתב עלי' אפי' בלשון דיש לנהוג כן רק הביא סתמא. דברי ידידו המכבדו ודש"ת. הק' יודא גר"וו. סימן קנ"ה בעזהישי"ת סאטמאר יום ב' זך למב"י תרס"ו לפ"ק. בימי העומר, ישמרהו השומר ישראל יתב' ויברכהו בחיים ברכה ושלום לה"ה ידינ"פ אהו' הרב הגאון המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה שלמה ליב נ"י אבדק"ק באניא יע"א. מכתב כ' קבלתי ע"ד איש א' י"ש אשר קנה י"ש מפירמא א' בעירנו אשר בעל הפירמא הוא מעדת שטאטוסקווא, ושאל הדר"ג נ"י אם יש ליתן אומן להבעל הפירמא הנ"ל בענין מכירתו דהחמץ קודם פסח כדת וכראוי, תימה גדולה על הד"ג מר ידידי שעושה מזה שאלה והלא עיניו הבדולחים שפיר חזו את אשר נגזר עליהם מפי רבותינו ז"ל בספריהם הק' שבעלי השטאטוסקווא אבדו כל הנאמנות שלהם ובשר שחיטתם ממש כטריפה וכנבלה יחשב. ובפרט הבעל הנ"ל שמפורסם שמוחזק למחלל שבתות בפרהסיא, ומה שתולה א"ע שהמורה שלו הם הנקרא דיין אצלם הוא בעצמו מכר החמץ כדת, הלא גם בזה חרוץ משפטם בתשובת מהרמ"ש ז"ל ובשאר תשו' שהמורה ההוא שאצלם דינו כסורר ומורה ואסור לשמוע הוראתם. ומלבד שמחבר עצמו עמהם ומחזיק בידם ועובר על כל האיסורים הנאמרים שם ובראשם ח"ה גם אמנם הוא מומר לעבור עבירות ואי' דאורייתא בהדיא ובפרהסיא כי גם הוא אוכל מבשר נבילות שלהם והרי הוא כמוהם וכי ח"ו יש לו נאמנות כלל וכלל, והרי הוא ברשעתו ומוחזק לכך, וכי רשאי לנו ליתן לו נאמנות, וכי ח"ו נוכל לומר על זה שוודאי שלהם כספק יחשב לנו עכ"פ, הלא וודאי הוא לנו עפ"י ד"ת שאין להם נאמנות כלל וכלל, או לא מכר, ואם מכר הי' שלא עפ"י ד"ת, ואם גם עפ"י ד"ת הי' דרך שחוק והיתול, וכל ההיתרים שנמצא באחרונים על הגוי שאינו עושה לקנות באמת רק כמו שחוק בעיניו יחשב עכ"פ כיון שיש בו קנין ודעת המוכר באמת מהני בשעת הדחק וסומכים כמ"ש המחצהש"ק תמ"ח סק"ד באורך מגמ' ב"מ כפמ"ש הנמ"י ושמק"ב שם יע"ש, אבל היכי שהמוכר ג"כ הכל כשחוק בעיניו ואינו בדעתו למכור בוודאי לא מהני, ונאמר לי שהמורה שלהם הנ"ל הולך עם שפחה נכרית שבביתו לבית הסוחרי י"ש הנ"ל ועל יד' נעשה כל הצערמאניע, [אם הוא אמת] לעוור עיני פקחים והכלל העולה שח"ו לסמוך בזה על נאמנותם ואין עושים מזה ספק כלל לדעתי ואי משום שכ' הד"ג מר ידידי נ"י שהישראל הי"ש הנ"ל הוא מכר הבעשטעפלונג, לדעתי אין זה שום סמך להתיר כי אם גם עושה "שלוסס" בשטר על אחר הפסח, האריך כבר בתשו' מהרמ"ש ז"ל שאינו קונה הדבר ממש רק צריך לשלם הריוח, יע"ש תשו' רכ"ה חאו"ח, ושלא בשטר