זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קכט

דסתם מתני' אתי' כחכמים ורע"ק דמ"פ עם מים מותרים, וע"כ ממילא דקו' מעלת הדר"ג נ"י ל"ק ג"כ דאדרבא מדחזינן התם בנדה דר"ג הניח ללוש לחמי תודה משפחתו ע"כ דלא ס"ל כתי' הא' של המהרש"א ז"ל. וגם תי' הב' ל"ש לר"ג משום דאיהו קאסר אפילו במים מועטים, דאין לומר לשיטת הרי"ף דר"ג באמת אוסר רק במי פירות מרובים אבל במ"פ מועטים גם ר"ג מודה דמותר א"כ לא הי' צריך הרי"ף ז"ל לומר דקיי"ל כרע"ק וכו' דהא גם ר"ג מודה בזה, ועוד א"כ לא הי' שתיק הרי"ף ז"ל לדבר מזה, אע"כ דסתמא קאמר ר"ג דישרף מיד דמ"פ עם מים ממהרים להחמיץ וא"כ ע"כ מתני' דתודה דיוצאין בה י"ח ע"כ אתי' דלא כר"ג. ועוד לו יהיבנא לי' להדר"ג דקו' מהרש"א ז"ל היתה על הרי"ף ז"ל ובאמת הי' הרי"ף ק"ל דר"ג מודה באמת דמי פירות מועטים דמותר וממילא כנ"ל הקו' מהרש"א מתודה קאי על ר"ג. מ"מ נראה לע"ד דיש לתרץ על נכון לפי מ"ש הא"ר ופרמ"ג בדעת המג"א סק"ב דמתיר מ"פ מעט עם מים ובסק"ג אוסר מים מועטים עם מי פירות ומקשים סתירה בזה. עיין במחהש"ק ותי' הא"ר ופמ"ג לחלק בין שעת לישה לאח"כ דאם נתערבו בשעת לישה אפילו מועטים ג"כ אוסר משא"כ אח"כ, ותלית"ב גם אנכי הדל קיימתי כן מסברא דנפשאי, ולפי"ז אין הדבר כמו שמכריח הדר"ג דמדלא חש הרי"ף ז"ל לתי' הרא"ש ז"ל ע"כ דלא ס"ל לחלק בין מעט להרבה ז"א אלא הגם דס"ל לחלק היינו דוקא בנתערב בלישה, אבל הקיטוף נעשה אחר הלישה ובזה דוקא אינו חש לחלק בין הרבה למעט. ולפי"ז אין קושיא כלל מדברי מהרש"א ז"ל הנ"ל דמהרש"א ז"ל רק חידש לחלק בין מעט להרבה דוקא בשעת לישה, אבל אחר הלישה בכה"ג דקיטוף דלעיל בזה אין חילוק בין הרבה למעט, וממילא הרי"ף ז"ל ג"כ יוכל לסבור כתי' ב' של מהרש"א ז"ל ואין הכרח לחלק בין זריזים לאינם זריזים ול"ק ממילא מתודה הנ"ל כנלע"ד לפום ריהטא, לפי קוצר הפנאי כהיום מחמת הכניסה לחג הק' הבעל"ט. והנני בברכת שמחת יו"ט להדר"ג כאו"נ ונפש אוהבו באמת המצפה לראותו בקרוב בס"ד. הק' יודא גר"וו. סימן קנ"ג שיל"ת עש"ק ר"ח מ"א ד' דעת לפ"ק. שלום וכט"ס לכבוד אהובי התלמוד הנחמד ה"ה הרב החריף ובקי החסיד כש"ת מו"ה ישראל אברהם אלמיר לאנדא נ"י. יקרת מכתבו דמר הגיעני בעתו ורק רוב הטרדות גורמים שלא השבתי מקודם ובעת הפנאי הוצרכתי להקדים תשובה להלכה ולמעשה מה שהי' נחוץ וגם עתה יומא הגרים שלא להאריך והש"י ירחמנו ויקיימינו לפניו לעבודתו ולתורתו יתב' מתוך חיזוק הגוף בכי"א. והנה עיני כבודו שפיר חזי להתפלא למה לא הביאו הפוסקים לענין מ"ע לדקדק שיאכל כזית שלם לבד מה שנשאר בין השינים דהכא הוא מסקנת הגמ' סוף פרק גיד הנשה בדף ק"ג ע"ב לענין אכילת איסור והה"ד לענין אכילת מצוה ולענין בין החניכיים ס"ל לרוב הפוסקים דבין החניכיים מצטרף גם לענין אכילת מצוה אבל מה שנשאר בין השיניים לכו"ע לא מצטרף אפילו באכילת איסור ומכ"ש לענין אכילת מצוה ומדוע שתקו הפוסקים מלעורר על זה שיזהרו בזה כיון שהוא מילתא דשכיח כמו שנראה מלשון ר"ת ז"ל שבתוספת שבת דף י"ד ע"א ד"ה זמנין שכתב אבל כביצה ליכא למטעי שנשאר בין השיניים ונחסר וכו' (ובאמת צ"ע דמשמע דלר"ת ז"ל פשיטא לי' דבין החניכיים מצטרף לענין טומאה ג"כ מדהזכיר רק בין השינים ושתיק מבין החניכיים ומנא לי' הא) וכתב מע"כ דכבר העיר בזה בספר מנחת חינוך מצוה י' שלא לצרף שבין השינים לענין כזית מצה ורק דמשמע מלשונו שאין זה שכיח ומע"כ תמה דלהיפך לא שכיח (כמו שמבואר מלשון ר"ת הנ"ל שמוכרח להשאר בין השינים, המעתיק.) ואני העני פשיטא לי דלא שכיח שיהיו מצומצים באכילת מצה לאכול דווקא רק כזית מצומצם ואדרבא כמעט כל העולם אוכלים הרבה יותר משיעור כזית מכמה טעמים, ולענין יוהכ"פ שלא נזכר מזה בהלכה לזה שפיר ג"כ לומר עכ"פ דלא שכיח חולה שיש בו סכנה כמ"ש תוספת פסחים בסוגיא דהואיל כנ"ל להמליץ בזה בפשיטות. ומדי דברי בזה הי' נ"ל לתרץ קושית הפרי מגדים בסי' צ"ח במ"ז ס"ק ב' שרמז מע"כ עליה כמדו' שהניח בצ"ע למה במ"א דווקא בטועם ובולע מיחייב כיון דחיך אוכל יטעם הרי חזינן בספג"ה הנ"ל דבין החניכיים מצטרף לכזית נימא נמי בטועם ופולט דאסור דהרי נהנה הכי (ולענין ברכה עיי' א"ח סי' ר"י ס"ז ובמג"א ס"ק ט' ונדבר מזה לקמן בסד"ש). ונלענ"ד דלכאורה הוי קשה לי למה צריך בגמרא לומר ביומא דף ע"ד דלריו"ח חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי ופי' בזה בפמ"ג בפתיחה להלכת בב"ח ב' פירושים א' דאם הי' שרי לאכול חצי שיעור הי' בא לאכול שיעור שלם תוך כדי אכילת פרס פי' ב' חזי לאצטרופי עתה עם חצי שיעור עיי"ש וקשה לימא פשיט לר' יוחנן לשיטתו דס"ל ספג"ה הנ"ל דאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב מטעם דהרי נהנה גרונו בכזית א"כ כל חצי שיעור חזי להקיאו ולחזור ולאכלו ויהי' חייב ובגמרא באמת אפשר לדחוק ולפרש כן בכוונת חזי לאצטרופי אבל במפו' לא משמע כן (ולומר דגמרא דיומא אזיל בשיטת הגמ' דספג"ה הנ"ל בס"ד דלא הוי ס"ל הא דר"א זהו דוחק) אמנם מדחזינן בגמ' דהאיבעי' הי' דווקא באכל חצי והקיאו אי הוי עיכול ופי' רש"י ז"ל אי הוי עיכול בבליעתו והוי פירשא בעלמא וכו' ולא קמיבעיא לי' באכל חצי זית והפליטו וחזר והכניסו לתוך פיו ואכלו משמע בהדיא דאי