זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קיט

דהא מבואר בסי' ע' דעכ"פ פסוק ראשון צריך לקרות, וא"ל התלמידים שהגיע זמן ק"ש כדי שיקראו לכה"פ הפסוק ראשון. אמנם לענ"ד מש"כ למעלה הוא האמת דכוונת התלמידים הי' שכבר פסק החיוב מסיפור יצימ"צ בליל ט"ו כנלע"ד. ומדברי תוספתא שבס"פ ע"פ יש כמו ראי' לתי' רמ"כ שכתב שם וז"ל והיו עסוקים בה' פסח כל הלילה ונועדו והלכו להן לביהמ"ד ע"כ. כתבתי רק להשיב מפני הכבוד. דברי או"נ לעבדי ה' ועוסקי תורתו. הק' יודא גר"וו. סימן קל"ו הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ ומצה פ"א הלכה ד כ' חמץ שעעה"פ אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על ב"י וב"י אפי' הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ בפסח כדי שיהנה בו אחר פסח עכ"ל. וקשיא לכאורה למה הוצרך לומר טעם מיוחד על שעבר במזיד דקנסי' אותו משום שעבר כו' הלא הטעם השני מספיק גם על המזיד ג"כ שלא יניח אדם חמץ ברשותו ויהנה בו אחר הפסח ולמה הוצרך לומר דקנסי' אותו משום שעבר על ב"י. והאמת שטעמים הללו שניהם מוזכרים בש"ס טעם הא' משום קנס היינו כתי' רבא בגמ' בבלי אלי' דר"ש. והטעם השני שלא יניח כו' נראה שיוצא לנו כן מירושלמי דריו"ח חייש להערמה אפי' בהפקיר ולא ביער דאסור כו' (ועי' במ"מ פ"א שם ובחי' אות י"א. ונלענ"ד דאפשר מוכרח הרמב"ם ז"ל לומר כן טעם יחידי על המזיד דהנה כל עיקר טעם זה היי' לר"ש כדאוקימתא דרבא בגמ' דר"ש קנסא קניס לאחר הפסח, והיי' אפשר ר"ש לשיטתי' דדריש לעיל מקרא דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ וכל שאינו בקום אכול מצה אינו בב"ת חמץ ועי' בפנ"י שכ' דכל עיקר שאמר כל שאינו כו' אינו בב"ת חמץ קאמר כן משום אחר הפסח וכיון שכן הוי כמו שהתירה התורה בהדיא דהא קרא יתרא קדריש או עכ"פ היקש, וכל דבר שהתירה התורה בהדיא אין בכח החכמים לאסרו. וע"כ בשעבר במזיד לא שייך לומר משום תקנה כדי שלא יניח אדם חמץ שיהנה בה אחר הפסח. כיון דהתורה התירה בהדיא אין חכמה ואין עצה כו' ע"כ לא שייך לומר במזיד עוד כדי שלא יניח כו' אמנם קנס שייך מ"מ גם במזיד כמובן. כנלענ"ד עצ"ה והית"ב יאיר עינינו במאור תוה"ק ברחמיו הרבים אמן. סימן קל"ז בימי הספירה, יצילהו הי"ת מכל רוע גזירה, ויטה עליו חסד מכל צד ועברה לה"ה כבוד התלמיד החביב הרב המאוה"ג חריף ובקי, קולע אל השערה ויורד לעומק שיטה מהרה, כקש"ת מו"ה בנימן זאב נ"י אב"ד דק"ק מאנאשטאר יע"א. בענין שאירע שם באחד אשר מכר ע"פ חמצו כדת ובכלל ג"כ הקמח כנהוג ורק אח"כ בחוהמ"פ כשהי' צריך הנכרי הלוקח עוד לקמח, נתן הנכרי מעות לישראל לקנות בעדו קמח והישראל שכר עגלה להביא להנכרי הקמח בעד מעות שנתן לו. והנידון אם הקמח הזה אסור בהנאה להישראל אח"כ כדין שאר חמץ שעעה"פ, והיינו עפ"י פסק הרמ"א ז"ל בסי' ת"נ סעיף י' בשם הריב"ש ז"ל דאסור לקנות חמץ לנכרי בפסח אפי' במעותיו של נכרי. והנה בטעם האי' יש ג' טעמים והריב"ש ז"ל בעצמו כתב וז"ל בסי' ת"א ולקנות חמץ בחוה"מ וכו' אסור גמור הוא שהרי לכל הפחות איכא למיחש דילמא אתי' למיכל מני' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בב"י לפי שכשהוא קונה אותו כו' וכמש"כ המג"א, עוד טעם ג' בס"ק י' מפני שהוא רוצה בקיומו ע"כ ונפ"מ בין הטעמי' אי הוי איסור דאו או אי' דרבנן וכמובן. ואף שכ' הר"ן ז"ל במשנה דחמץ שעעה"פ דגם בחמץ שעובר מדרבנן שאין שייך בו ל"ת דב"י מ"מ קנסי' לי', הא כ' המג"א בססי' תמ"ז דוקא חמץ גמור דצריך ביעור מדאו' וחכמים תיקנו שזה שמפקיד ביד הנכרי לא הוי ביעור דוקא בזה קנסי' לי' גם בדרבנן אבל כגון חמץ נוקשה שאינו עובר בב"י מדאורייתא לא קנסי' לי' ואפילו באכילה שרי לדעת המג"א שם. ולפי"ז בנ"ד הגם שהטעם הראשון דילמא אתי למיכל מני' אפשר לא שייך בקמח דאף דמברכים עלי' כבגמ' פ' כיצד מברכי' מ"מ אין דרך בנ"א לאכלו אפשר בזה ל"ש האי גזירה. ואם גם שייך מ"מ לפי טעם כזה הי' רק איסור מדרבנן ולא הי' קנסי' לי'. אמנם לב' טעמים הנ"ל יש חשש אי' דאו' ויש לדון אי הטעם מצד רוצה בקיומו כמג"א הגם דרוצה בקיומו נ' דהוי אי' דאו' ולשיטת רש"י ז"ל הובא בחי' מהרמ"ח ז"ל היסוד של הרוצה בקיומו הוא מצד תשביתו והיי' ביטול לגלות דעתו שאינו רוצה בקיומו כמדומה שהביא כן בשם הרמב"ן ז"ל, ובכ"ז כיון דעכ"פ הוי רק מצד תשביתו ואינו עובר בבל יראה וב"י, דלא קנסי' כמבואר בלשון הש"ס והפוסקים דוקא משום דעבר בב"י ובב"י. ולא נשאר אלא הטעם השני של הריב"ש ז"ל הנ"ל משום שהישראל קונה אותו, הנה תלי' זה בשיטת הפוסקים שהביא במחצהש"ק בסי' תמ"ה אי קיי"ל כמסקנא דגמ' במ"צ כיון דנפל לי' עלי' בנפילה ניחא לי' דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני'. ואי קיי"ל כהאי מסקנא ממילא הכא כיון דלישראל לא ניחא לי' דליקני לא קני לי' [ועוד גם מבלעדי זה הוי קנין באי' ועיין בסי' ר"ח בחוש"מ שלפי הטו"ז שם לא קני הכא בנ"ד] וצ"ל דלהריב"ש ז"ל ס"ל כשי' השמק"ב שהביא במחצהש"ק דלא כהאי תירוצא בגמ' דבמ"צ ועכ"פ לענ"ד תלוי הקנין הזה בשי' הפוסקים בסי' ר"ח בחו"מ הנ"ל ובמחצהש"ק הנ"ל ודו"ק. ואי משום אחריות כקו' הנ"ל לענ"ד נראה חוץ מתי' שכ' פר"מ הרב המאוה"ג כ"י נראה לי בס"ד דגם זה תלי' בשיטת הפוסקים אי צריך לקבל אחריות בהדיא אי לא ותלי' בשיטת הרמב"ם והר"ן ז"ל שבחק יעקב סי' ת"מ יעש"ה. ובזה מתו' קו' הנ"ל על הריב"ש הנ"ל כמובן.