זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קיח

ור"ש תיקשי לחזקי' מר"ש. דס"ל לא תאכל אי' הנאה מדאסר גידה"נ. ותירץ כיון דס"ל אין בגידין בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא בי' אכילה ע"כ והקשה מע"כ מב"ק מ"א ע"א דפריך בגמרא דקאמר דקרא דלא יאכל את בשרו אתי להיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור בהנאה וממאי וכו' אימא דהאי דלא יאכל את בשרו להיכי דסקלי' דאסור בהנאה כדר' אבוהו וכו' כ"מ שנאמר כו' אא"א וא' איסור הנאה במשמע אמרי הנ"מ היכי כו' אבל הכא דאי' אכילה מסקל יסקל נפקא אי ס"ד האי לא יאכל וכו' לאסה"נ אתי נכתב לא יהנה ע"כ. ולפי"ז יקשה דגם הכא בגיה"נ כמי נכתוב לא יהנה כיון דלאכילה ל"צ, ולק"מ דהא תוס' לא קאמרי דלאכילה ל"צ אלא דלא שייכי בי' אכילה, אבל עכ"פ על אכילה ג"כ הוזהר בקרא זה, רק דאכילה של הנאות, משא"כ התם בב"ק דבאמת שייכא בי' ורק כיון דכבר יליף מקרא אחריני' וקרא דלא יאכל נמי דאתי רק לאסה"נ בלחוד הי"ל לכתוב לא יהנה והוא פשוט, ובכי"ק של החת"ס פי' בחי' עה"ת פ' בראשית כפ' דברי תוס' הנ"ל דבר חדש דבדבר כזה שאין בו בנ"ט ואכילתו רק הנאה הוא אמרי' ג"כ בי' לכו"ע דח"ש ג"כ אסור מדאורייתא כמו בשאר איה"נ לפי"ד הירושלמי הידוע וז"ל בקוצר לפי הירושלמי דתרומות דכל אסה"נ כו"ע מודים דח"ש אסור מה"ת גיה"נ כו' איסור אכילה שלו איה"נ הוא, לפי"ז י"ל שהנחש השיאה שתאכל ח"ש ותטעום טעם חמדת העז ואז ממילא תאכל שיעור ע"כ אמר אף כי אמר כו' ל"ת מכל עץ הגן ואז כיון שאסר העץ א"כ אסור בהנאה. וממילא אסור גם ח"ש, והשיבה לא אסר העץ רק מפרי העץ וכו' ל"ת ומותר בהנאה וממילא מותר ח"ש. אך מ"מ א"א שהרי אמר ולא תגעו וכו' אז דחפה ליגע אכלה ח"ש ועי"ז ותרא האשה כי טוב העץ וכו' אח"כ ותקח מפריו ותאכל כשיעור עכדה"ק, ויש לפלפל בזה ואכמ"ל. והנני או"נ דוש"ת באהבה יזכה לעשות תמיד חיל ולהיות ממצדיקי הרבים ככוכבים לע"ו מתוך בה"ג לאיוש"ט ומתוך נחת והרחבה בכי"א. סימן קל"ה שלמא רבא לגברא רבא ה"ג כבוד ידינ"פ הרב הגדול חו"ב כש"ת מו"ה יעקב גר"וו נ"י. מכתב רמ"כ קבלתי, וע"ד אשר העיר על הא דבסדר ההגדה מעשה בר"א וכו' שהיו מספרים ביצי"מ וכו' עד שבאו תלמידיהם וא"ל רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית, והק' מע"כ הא גם אי ק"ש דאורייתא למה ידחה דאו' מפני דאו' ולמה מנעום ממצות סיפור יצימ"צ דאו' מפני הקיום מצות ק"ש. הנה אם גם האמת כן הי' שאין דוחין שאר מצות דאו' משום ק"ש לא הי' ג"כ במחכ"ת מקום לקושיא זו, דהא מצוה זו לספר בלילה זו ביצמ"צ מצוה פרטיית היא שזמנה דוקא בלילה זו וכמש"כ הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' חומו"צ ה"א מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור וכו' ומנין שבליל חמשה עשר ת"ל והגדת לבנך כו' בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כו'. [ובאמת קשה לי למה לא חשוב זה במשנה ספ"ב דמגלה דקתני דבר שמצותו כל הלילה כשר כל הלילה. ולענין אכילת מצה שתיק מני' וגם ממצות סיפור יצמ"צ דכשר כל הלילה לא הזכיר כלל. ולענין מצות אכילת פסח קאמר בגמ' שם דאתי' בזה הכלל, וצ"ל דכיון דזב"ז תלוי' דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח, ובכ"ז ק"ק דבגמ' לא הזכיר לומר זה הכלל לאתויי' מצה ואכילת פסח ולפי לשון הרמב"ם הנ"ל אפשר גם לענין הסיפור דתלי' באכילת מצה, דהא דרשינן בשעה שיש מצה מונחים לפניך, ובמנין המצות להג' מהרמ"ש ז"ל מצוה כ"ח הביא ממנין המצות לרמב"ם ז"ל דלשון והגדת היינו למשוך הדברים וירבה בסיפור מתחלה ועד סוף. ואין זה כמו מצות לזכור יצי"מ בכל יום וכו' יע"ש. ונקט לשון וירבה בסיפור מתחלה ועד סוף] משמע דהחיוב כך הוא דכל הלילה ממש יספר הנסים ונפלאות. וכן איתא באמת בטאו"ח סי' תפ"א לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהל' פסח וביצמ"צ וכו' והכי איתא בתוספתא חייב אדם לעסוק בה' פסח וביצמ"צ כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר"א וכו' שהיו מספרים ביצמ"צ כל הלילה עכ"ל הטור ופלא שבשו"ע לא כתב כזה רק חייב וכו' עד שתחטפנו שינה, עכ"פ למדנו מדברי הטור תירוץ לקושייתן הנ"ל דהתנא לא נקיט רק במצות שאין המשך בהם ואינם חייבים בהם כל הלילה ע"ז קאמר התנא הכלל שכל הלילה כשר לעשותם אם לא עשה בתחלת הלילה כשר לעשותה כל הלילה, אבל מצות סיפור יצמ"צ בלילה זו צריכה להיות כל הלילה ואם נתרשל בה בחלק מן הלילה מה שהפסיד הפסיד ומה שנשאר עוד מן הלילה די להפקיע א"ע ודי החיוב לעסוק ביצמ"צ בזמן ההוא ומה שחיסר אין לו עוד תשלומין כנלענ"ד]. וכיון שכן הוא שמצוה זו של סיפור יצמ"צ נוהגת בו בלילה זו ואחרי עבור הלילה ובא ע"ה אין עוד החיוב הזה רק החיוב כמו בשאר ימות השנה וממילא שפיר א"ל התלמידים כבר הגיע זמן ק"ש של שחרית, ופסק כבר המצוה של סיפור יצמ"צ בלילה זו כנלע"ד. אמנם גם בלא"ה נראה לכאורה פשוט דאם גם מצוה דאורייתא אינו נדחה מפני מצוה דאורייתא אחרת, אמנם בק"ש שאני לכאו' דהא קיי"ל בשו"ע או"ח סי' ע' ס"ד הי' עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהם ואח"כ יקרא אם נשאר עת לקרות והוא מהירושלמי לפי פי' הרמב"ם ז"ל כמבואר בב"י שם וגם בסי' ק"ו דרק בלומד לאחרים אינו פוסק אבל בלא"ה פוסקים לק"ש רק כגון רשב"י וחביריו ע"ה, משמע רק במצוה דרבים אינו פוסק אם יש לדאוג אם יפסיק לק"ש תתבטל, אבל משום שאר מצוה פוסק לק"ש. אמנם לפמ"ש הב"י שם דוקא בדליכא שהות אבל בדאיכא שהות אינו פוסק גם יחיד מלימודו. וממילא לפי"ז הי' מקום לקושייתו דמר. אבל מ"מ יש ליישב