זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קטז

מאד, והיינו דוקא לענין חימוץ אין חוששין אבל לענין שמורה ע"ז לא בא לדון שם והראי' דשם בסי' תס"ו בסעיף ד' שאח"ז מתחיל לדבר מחטים שעושים בהם מצות מצוה ולעיל מני' בס"ב לא מיירי עדיין ממצת מצוה. [ועוד הטור גופי' כותב שם עוד טעם אחר בזה לסמוך על ביטול שיש שם, ואי דלא הי' שום חשש גבי חטים לענין חימוץ ומה צריך לעוד טעם, אע"כ כנ"ל שיש עכ"פ חשש רחוק ולענין חימוץ ליכא למיחש משא"כ למצות מצוה]. והאמת שככל החזיון הזה של מהרמ"ש הנ"ל ותשו' שו"מ נרמז במג"א סי' תס"ו סק"ט שהובא בתשו' מהרמ"ש ז"ל הנ"ל שכותב בשיש עכבר בחטים ליקח למצות שמורה מקמח אחר לב' לילות ורק התירו לשאר ימי הפסח יע"ש. ובשאלה הב' הנ"ל שהי' לפני הרב ר' א"ח נ"י אמרתי שגרוע עוד יותר דבשלומא בשק חטים אם אינו ניכר כתם וכדומ' יש סברא לומר שאין לחוש אפי' על מיעוט ע"ד הסבר' שבגמ' כתובות רוב נשים כו' וכל הנישאות בתולה קלא יש לה וזו שלא הי' לה קול ע"כ אינו מהרוב ע"כ ועד"ז נאמר כאן כל הנישוך מעכבר הסימן ניכר או בכתם או בנקב ומדלא ניכר ע"כ לא הי' עליו עכבר. וזה שייך רק בשק חטים אבל לא בראה עכבר על החטים שהם פזורים על שקים וכדומה, כלל הדבר לא התרתי לאביך נ"י ליקח מאותם חטים למצות שמורים. ואפשר תלי' זה אי השימור למצות מצוה הוא מצד שימור מחימוץ או השימור לעשות לשמה לשם מצות מצוה. ועיין בטו"ז סי' ת"ס ובמנין המצות למהרמ"ש ז"ל ואכ"מ. ובזה נראה דפליגי המהרי"ו ומהרי"ל שבמג"א רסי' ת"ס אי הניקוב במצות כשר ע"י א"י ע"ש, אי הטעם לעשות לשמה לשמור מחימוץ והוי רק שמור דל"ת ובל"ת לא בעי' וודאי משא"כ אי הוי שמור דעשה ובמ"ע בעי וודאי כמ"ש החוו"ד הידוע וגם בחת"ס כתוב כן והוא מגמ' דנזיר, כ"ז כתבתי בנחיצה רבה ובאתי רק לפרש טעמי מה שאמרתי לאביך נ"י שלא ליקח ממנו למצת מצוה, והי"ת יזכינו לעשות מצותיו כראוי בלי שום חשש כלל ח"ו ותחזינה בציון עיניך ועיני כל ישראל אמן, או"נ. סימן קל"א כתב הב"י בסי' תס"ז מכתבי מהר"י על חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח כי המנהג לשורפה כדכתב המרדכי בפסחים, וכן כ' הרמ"א ז"ל שם ס"ט דהמנהג לאסור הכל. והנה ז"ל המרדכי פכ"ש סי' תקנ"ח נשאל ר' יחיאל מפריש ז"ל על תרנגולת שנמצא בה חטה בבישול אפילו ביה"ר של פסח, אם מותר למכרה לגוים והשיב דמותר, לפי שאינה נמכרת ביותר בשביל החטה כו' נמצא שאין לו הנאה כלל מן החטה, והביא ראי' מהאי דמס' ע"ז ההוא ארבא דחיטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ שריי' רבא לזבוני לנכרים אלמא אע"ג דיי"נ אסור בהנאה מ"מ כיון שאינן החטים נמכרים בדמים יקרים משום היי"נ מותר, וסיים ויש לחלק דהתם ביי"נ דרבנן (ועיין מ"ש בדבור שאח"ז) והנה ק' לכאורה טובא הא גם הא דחמץ במשהו ג"כ הוא דרבנן. ומצאתי אח"כ שכבר הק' כן לבעל בגדי ישע ז"ל והוא משל"ה [ותירץ דמ"מ אותו משהו שיש כאן הוא חמץ גמור ומצד עצמו הוא אסור מה"ת. [ולענ"ד נראה דאפשר לומר דמרדכי אזיל לשיטתי' דביו"ד סי' קכ"ג הביא רמ"א בשם מרדכי ז"ל דבזה"ז שאין שכיח שהגויים מנסכים יין לע"ז מגע נכרי ביין שלנו וכן סתם יינם מותר בהנאה כיון דאי' שתי' הוא מצד בנותיהם ואסה"נ הי' אטו יי"נ ממש וכיון שיי"נ בזה"ז לא שכיח שרי' בהנאה מגע נכרי וסתם יינם ע"ש. לפי"ז ניחא מ"ש דיי"נ דהתם הוו רק דרבנן דהא רק גזרו רבנן בסתם יינם רק אטו יי"נ ממש. אבל חמץ דחטה זו שפיר הוה עיקרו דאורייתא והיינו מרדכי לשיטתו שפיר כ' דיש לחלק דיי"נ דרבנן. ואנו מצד המנהג חוששין בזה לאסור בהנאה בחטה שנמצאת בתרנגולת כנ"ל משום דגם התם בסתם יינם מקילים וסומכים על הסברת רשב"ם ומרדכי הנ"ל דאיסור הנאה דיי"נ בזה"ז הוי רק מדרבנן אטו יי"נ ממש, כמבואר שם בסי' קכ"ג הנ"ל ולכן גם הכא חוששין לסברת המרדכי דיש לחלק בין יי"נ דהתם לחמץ דתרנגולת ואתאן שפיר דברי הרמ"א ז"ל, שכתב דהמנהג לאסור הכל בהנאה כנלע"ד. ואגב אכתוב מה שנלע"ד ליישב קו' הנוב"י על המרדכי הנ"ל מהד"ת בתשו' חאו"ח שהקשה דלפי המרדכי הנ"ל דמיירי שם ביי"נ דרבנן א"כ מאי פריך רבה ב"א על רבא דשריי' לזבוני' לנכרי מהא דתנן בגד שאבד בו כלאים דאסור לזבוני' לנכרים, דילמא דוקא התם בכלאים דאורייתא אסור לזבוני' לנכרים, אבל ביי"נ דרבנן שרי. ונלע"ד דהנה תוס' שם בע"ז ד"ה הבגד הק' למה יהי' אסור ולבטיל ברובא כו' ותי' הר"י בר כו' דשאני כלאים דכל עיקרו אינו אוסר אלא ע"י עירוב שהרי שניהם היתר, ע"כ לא בטיל, והק' על זה הרי בשר בחלב דכ"א היתר ואפ"ה בטל. ותי' דשאני בב"ח דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרי' בחולין דרך בישול אסרה תורה. ומפ' התויו"ט ריש פ"ק דשקלים הכוו' כמו שפי' הר"ן ז"ל דרך בישול דהיינו נתינת טעם. וכ' התויו"ט שם ואכתי קשיא נילף מבב"ח דהיתר בהיתר בטיל וע"ש מה שתירץ ועיין תשו' חת"ס חיו"ד וחאו"ח סימן ק"ז) ולענ"ד אפשר לתרץ דבאמת ילפי' מדאו' מבב"ח דהיתר בהיתר ג"כ בטיל ורק דרבנן גזרו דהיתר בהיתר לא בטיל מצד מב"מ, עיין תשו' ח"ס חאו"ח סי' ק"ז. וכמו דשאר מב"מ לרבנן בטיל ברובא ורבנן גזרו דאוסר עד ששים בשאר אי' חוץ כו'. כ"כ הכא מדאו' בטיל בס' ורבנן אמרו דלא בטיל כלל. ומתורץ קו' התויו"ט וכיון שכן ממילא הא דבגד שאבד בו כלאים דאסור ג"כ רק מדרבנן הוה שפיר פריך מני' על ההוא ארבא דחיטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ דרבנן ג"כ ליתסר לזבוני' לנכרים כנלע"ד, ומתו' קו' הנוב"י על המרדכי בסד"ש. סימן קלב נשאלתי בענין חטים המשומרים משעת קצירה,