זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קט

על הרמב"ם ז"ל שלא הביא דין זה דמצטרפין חמשה המינין לענין מצה והניח בצ"ע גם לרש"י ז"ל ולפי שעה במחכ"ת היו בהעלם ממנו דברי הר"ן ז"ל הנ"ל. ואפשר י"ל דוודאי לענין לצרפם כשכבר נאפו כ"א לבדו ואח"כ לצרפם באכילתו בזה שפיר י"ל דמה דתנן במתני' שאח"כ ומצטרפים לכזית אתרוויי' קאי כמ"ש הרע"ב ז"ל הנ"ל דהא גם שם בכה"ג מיירי יבש ביבש, אבל כשנתערב קמח ממין אחד עם קמח ממין אחר אפשר בזה חלוק דין דהכא מדלקמן. והטעם דבזה אפשר אין אומרים דנעשה מכולם גוש א' ושכח האש שולט בשוה. אולי מין האחד מעכב באפיית חבירו עיין היטב בתשו' חת"ס חאו"ח סי' קכ"א שכן כ' לענין קמח "הקוקורוץ" היינו חטי תוגרמא, ודן בזה עפמ"ש במג"א סי' ת"ס סק"ה יע"ש, והא דמייתי בס' מנחת חנוך ראי' מהא דברכות ל"ז ע"ב כדתניא ליקט מכולן כזית כו' ואם מצה הוא יוצא בו י"ח בפסח שפי' שם תוס' דקאמר בליקט מכל מיני לחמים כו' הנה משמע בהדיא דקאי רק לענין צירוף פתותי לחם ולא על הקמחים, וכן לשי' רש"י ז"ל דקאי אמנחות אבל עכ"פ מפ' ג"כ הלשון ליקט פתיתי מנחות, ועדיין לא שמענו מי שיאמר בפירוש דהקמחים ג"כ מצרפים זע"ז וצע"ק להלכה ולמעשה, ועמש"ל, ועיין במג"א סי' תנ"ג סק"ב שנסתפק בנטל מורסן וחזר לתוכה ולש עמה אם מצטרף לכזית, משמע לכאו' בהדיא דכל ספיקא דילי' הוא רק לענין אי מצטרף עמו, אבל פשיטא לי' דאינו מפסיק בין הקמח, וצ"ע באמת למה פשיטא לי' בזה יותר מההוא דתבלין בסי' ת"ס, אמנם עכ"פ חזי' אע"ג דמורסן וודאי מינו הוא וגם יש בו חימוץ ומ"מ מסתפק לי' והה"ד הכא, והשי"ת ינחנו בדרך אמת. הק' יודא גרי"וו. סימן קכ"א בעזהי"ת העת"ר לפ"ק. אורך ימים ושנות חיים של שלום וברכה לכבוד אהו' ידינ"פ הרב הגאון הגדול המפורסם ע"ה פה"ח כקש"ת מו"ה ישעי' ז"ש נ"י אבדק"ק ווייצען יע"א. מכ"ק קבלתי קודם ש"ק ולא הי' עוד זמן להשיב קודם שבת קודש. והנה כה"ג ידינ"פ רצה הסכמתי בענין טחינת החטים לצורך קמחא דפסחא שיצא עתה החק במדינה שצריך להיות מעורב בהקמח 30% של שעורים או של קטניית, והרמ"א ז"ל בסי' תנ"ג כ' בשם מהרי"ל ז"ל דהמנהג ליקח לכתחלה חטים. הנה לפמש"כ בביאורי הגראו"ו ז"ל ראי' למנהג זה מגמרא פסחים כ"ג ע"א אר"פ דוקא בשר אבל חטים לא דמינטר לפיסחא קאמר ועיין פירש"י ז"ל בפי' אצניעו לפסח לאוכלם ע"כ, ולא קמ"פ לחובת אכילת מצה בפסח משמע לכאורה דלכל מי הפסח הי' המנהג רק לעשות הקמח מחטין, כן משמע לכאו' ופשטות דברי הירושלמי שהביא בביאורי הגראו"ו ז"ל הנ"ל דבפ"ק דב"ב הלכה ד' אריב"ב כחיטא הפסח ולפסים ולמסים י"ב חודש ע"כ משמע ג"כ בהדיא לצורך כל ימי הפסח קאמר, וכן משמעות הלשון בד"מ בהגה"ה סי' תכ"ט אמנם מדהביא הרמ"א ז"ל דין זה בסי' תנ"ג על מה שכ' המחבר אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה בחטים וכו' ועל זה כ' בהגה"ה והמנהג ליקח לכתחלה חטין משמע דרק למצת מצוה הקפידו בזה וכן נראה לכאורה לפמש"כ בלבוש טעם המנהג לפי שהוא מן המובחר והמוקדם להמצוה ופירש בח"א משום הידור מצוה. וכ' בח"י לפי"ז אין לו חטים יקח החביב עליו ביותר כדי לקיים מצות אכילת מצה לתיאבון ע"כ מבואר מזה להדיא דפי' דברי הרמ"א ז"ל רק למצות מצוה וק' לכאורה דהא פשטות ל' החכמים ז"ל משמע דלכל צורך ימי הפסח נקטי חטים, ואולי י"ל לפי מה שהביא בתשו' חת"ס ז"ל חיו"ד סי' קצ"א ומ"ש התוס' וכו' דברי החזקוני על התורה דמצוה איכא באכילת מצה כל ז' וכן הוא בחידושי פסחים דף כ"ח והאריך בזה בס' שד"ח מערכת חומ"צ סי' י"ד אות ו' והביא כך בשם הגר"א להלכה ולמעשה, וממילא בכל ימי הפסח שייך לומר משום הידור וחבוב מצו' כנ"ל לכאורה. אמנם בדעת הרמ"א ז"ל אין לומר כן דהא פסק המחבר בהדיא בסי' תע"ה ס"ב אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד ושתיק לי' הרמ"א ז"ל משמע דגם איהו מודה כך, וא"כ ליכא למימר כנ"ל דמ"ש בסי' תנ"ג דמנהג לקנות חטים קאמר לכל ימי הפסח משום מצות אכילת מצה שיש בכל ימי הפסח, ועדיין י"ל אף שבגמ' וירושלמי הנ"ל המשמעות דמשתמשים רק בחטים בכל ימי הפסח, מ"מ המנהג שכ' הרמ"א ז"ל קאמר על מצות המצוה בלבד דמיירי בי' המחבר וממילא בנ"ד שפיר יש להקל לערב בהחטים חלק משעורים בשגם שחק ניתן לכך. אמנם ראיתי בל' המהרי"ל דציין עליו בהגה"ה הביאו בחק יעקב ז"ל מהרי"ל דרש עיקר המצוה ליטול חטים דלא משתמש שום תנא בלישנא כ"א חטין לפסח ע"כ משמע בהדיא דקאי לכל ימי הפסח. ולדעתי ראי' מפורשת לזה מגמ' פסחים מ' ע"א אמר רבה בעל נפש לא ילתות ופריך מאי אריא בע"נ אפי' כו"ע נמי דהתניא אין לותתין שעורין, ותי' הכי קאמר בע"נ אפי' חטין דשרירי לא ילתות, ולכאורה בדברי רבה אין זכר דמיירי מחטים אע"כ מוכח דבע"נ לא משתמש למצה רק חטין, וע"כ סתמא כמפורש כיון דקאמר בענ"פ מוכח ממילא דמיירי בחטין כנ"ל בסד"ש. וכפי הנראה בסוגי' התם דחטין שרירי וקשים יותר לבוא לידי חימוץ משעורים, וכבר תמה שם בר"ן בסוגי' על שי' הרא"ה ז"ל דמפ' דבחיטי כיון דאית בהו צרירא כמאן דנתבקעו דמי, והק' עליו הלא בסוגי' משמע בהדיא דחיטי שרירא ועדיפא טפי, ואני בעניי כתבתי במק"א דהרא"ה ז"ל סב"ל דבוודאי חיטי עדיפא טפי, אמנם הם הגיעו לשיעור שאם מניחן עפ"י חביות אמרי' בי' כאלו כבר נתבקעו משום ציריא דאית בהו ואכמ"ל. ואם האמת כך הוא דהמנהג קאי על כל ימי