זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קח

ומג"א בסי' תס"ב דאם לא נתרככה החטה אין חוששין כלל וכו'. ואתה פקפקת על ראי' זו, ולדעתי יפה דברת. אמנם לדעתי יותר ראי' פשוטה בסי' תס"ז ס"ג חטים הבאות בספינה אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן אחזוקי איסור לא מחזקינן, ומה התם שזה גופי' שבאים בספינה הוא נותן מקום לחוש. ובכ"ז כיון שהם יבשים לא מחזקינן איסור, מכ"ש בנ"ד שאין לנו דבר שנותן מקום לחוש רק הריח ממה שלא שלט שם האויר במקום תחנותם, לדעתי בזה בוודאי אחזוקי איסור לא מחזקינן, ומה שהביא הבעל ערוגת הבושם ז"ל ראי' מתוס' מנחות נ"ד ע"א דאילו הי' מפ' חמץ גמור הי' ראי' לחוש אע"ג דלא שכיח וממילא ג"כ לקיים מצוה דאו' לצאת י"ח מצה אינם יוצאים בזה וה"ה בנ"ד. ולענ"ד במחכ"ת אינו דומה כ"ד לדהתם דהתם אע"ג דלא חיישינן דילמא נפקא מהא ובלע אידך, משום דהוי לא שכיח, אבל עכ"פ חשש איכא בעולם, משא"כ בנ"ד לענ"ד אין שום מקום לחוש י"ל שפיר שיוצאים בו י"ח ג"כ לדעת התוס' וממי' אזדא לה גם אידך הטעם משום ושמרתם שבתשו' הנ"ל וכמובן. אמנם צריך לעיין אי לא שייך בזה לחוש מצד ואנוהו, אם גם הקמח יש לו ריח דומפף, עיין ר"פ לולב הגזול יע"ש בחת"ס. ומ"ש מ"כ בענין הקצירה שלו הנעשה ע"י מכונה שקורין "מאששין" והעכו"ם מוליך המאששין וישראל עומד ע"ג, העתיק מע"כ דברי החת"ס ז"ל הידוע כיון דלא כתיב בי' קצירך, רק ושמרתם וכו' ע"כ סגי בוודאי בישראל עומד ע"ג עיי"ש בתשו' סי' קכ"ח חאו"ח. וראיתי בשד"ח ערך חומ"צ סי' י' ס"ק טו"ב הק' קו' עצומה על החת"ס בזה, דהא הרשב"א בתשו' סי' תקצ"ג כ' דמידי דבעי שימור לא מהני עע"ג משום דכיון דבעי לשמה אמרי' נכרי אדעתי' דנפשי' קעביד והפוסקים דס"ל דבעי שימור משעת קצירה ילפי' להו מדאמר רבא פ' כ"ש כי מהפכיתו כיפי אפיכו לשם מצוה, וכיפי היינו שיבלים, ולפי הח"ס למה כ' הרשב"א ז"ל דלא מהני ע"י נכרים למאן דבעי משעת קצירה, הרי הפיכת השיבלין דומה לקצירה. וכי היכי דבקצירה לא איכפת לן כיון דהשומר הוא ישראל, ה"נ בהפיכת שיבולין יכול הישראל לשמור אף שיהפך הנכרי, ולא דמי ללישה וכו' ע"כ. ולענ"ד י"ל בסד"ש דהנה גירסת הרשב"א ז"ל בתשו' הנ"ל דא"ר וכו' אפיכו לשם מצה. וכן הוא בפי' ר' חננאל ז"ל במקומו וז"ל הפיכו לשם מצה כלומר הזהרו מהכשרת חטים ממים והפיכו להו למקום שאין בו הכשרת מים שיהי' שימור לשמו לשם מצה ע"כ, היוצא מזה דתרתי בעי שיהיו לשמה וגם לשם מצה להשמר מכל עין חימוץ. וכזה הם דברי הרשב"א ז"ל בתשו' הנ"ל עפרמ"ג רסי' ת"ס, והארכתי בזה בעניי במק"א, ועיקר ראיית הרשב"א ז"ל מגמ' ל"ח חלות תודה עשאן וכו' א"י בהם אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה וכו' פירש"י ז"ל כל שימור שאתה משמר שלא תחמיץ "תתכוין לשם מצה של מצוה" ע"כ. ולפי"ז שפיר החילוק שבין קצירה להפיכת כיפי, בקצירה אין שום חשש להציל ממכשול חמץ רק לכוין לשם מצוה שפיר מהני ישראל עע"ג הנכרי ומכוין הישראל לשם מצוה ולא צריך יותר, משא"כ בהפיכת הכיפים צריך לשמור מאד שלא יהפכם למקום שיש בו הכשרת מים כר"ח הנ"ל, והיינו הלשון לשם "מצה" דייקא, וע"כ שם שייך חשש כמו גבי לישה וע"כ צריך שתהי' ההפיכה ע"י ישראל בעצמו כנלע"ד, וב"ה שזכיתי להצדיק דברי צדיקו של עולם מרן ח"ס ח"ז ז"ל זי"ע ועכי"א. ואגב אכתוב לך מה שהעיר אותי רב גדול בימים אלו על דברי פי' ר"ח הנ"ל ז"ל דף מ' ע"א מר ברי' דרבינא מנקטא לי' אימי' בארבי פי' בעיקר' היתה משמרת אותם לשם מצה בתחלה ע"כ משמע מזה שהיו עוקרים השיבלי חטים עם עיקריהם, ואמר הרב הנ"ל שכזה שמע שכך היו עושים החסידים הראשונים שהיו משמרים שלא יניף עליהם ברזל ומי ימלל גודל קדושת רז"ל זי"ע. כתבתי זה בנחיצה, י"ר שנזכה לשמור משמרת המצות כרצונו של הקב"ה וכע"י, והוא יתב' ברחמיו ישמור אותנו ואת כעב"י מכל רע ומכל צרה וצוקה, ונזכה לעשות את הפסח בעה"ק בקבוץ נדחי' ולאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים אמן, הדש"ת באהבה ובדש"ת כ' הגאב"ד נ"י. חזק בני ואמץ להתלבש בש"ק וביו"ט בביבערהוט ולמען כבוד התוה"ק ולקיים חבר אני וכו'. הק' יודא גר"וו. סימן ק"כ בשו"ע או"ח סי' תנ"ג צ"ע להלכה ולמעשה אם יכולים לערב יחד קמח חטים עם קמח של שעורים לאפות מהם מצות לפסח. הנה במשנה ל"ה ע"א תנן אלו דברים שאדם יוצא בהם י"ח בפסח בחטים בשעורים כו' ויש לדקדק דלא תני במתני' ומצטרפין זע"ז כמו דתנן לקמן במתניתן ל"ט ע"א ואלו ירקות שאדם יוצא בהם י"ח בפסח מצטרפין לכזית עפירש"י ז"ל שפי' אם אין לו מאחד מהם אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית מצטרפים זע"ז, ע"כ משמע מלשונו דלכתחלה כשצריך לצרף יקח רק משנים יחד אבל לא יצרף לכתחלה ליקח מחמשתן. אמנם מל' הרמב"ם פ"ז מחומ"צ הי"ג כ' בהדיא אם אכל מאחד מהם או מחמשתן. וכן בשו"ע סי' תע"ג כ' המחבר בהדיא ומצטרפים מכולם כזית, משמע מל' המחבר אפי' לכתחלה ואפי' מחמשתן, ורש"י ז"ל כתב בלשון אם אין לו מאחד מהם משמע דוקא בדיעבד וצ"ע]. ובאמת בפי' הרע"ב ז"ל במשנה דואלו ירקות כתב בהדיא והה"ד בחמשת מיני דגן מצטרפים, לצאת ידי מצה ואתרוויי' קאי ע"כ ובר"ן בסוגי' דואלו ירקות כ' יותר דהכא פשיטא דמצטרפים לענין לצאת י"ח מצה אבל לגבי ירקות סד"א כיון דאמרירותא קפדינן סד"א דטעם א' מבטל חבירו קמ"ל. דמ"מ כיון דיש לכולם טעם מרירות מצטרפין ע"כ. וראיתי בס' מנחת חינוך מצוה י' שתמה