זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קה

כך וכך, ואז כשיושב הישראל ושומר שם שייך שפיר לומר דנראה כמצוה לו לעשות דהא יש לישראל ריוח בכל מעשה ומעשה שעושה הנכרי. ובזה שפיר יש מקום להחולקים לומר דלפי"ז כשיושב לשמור ג"כ אסור דנראה כמצוה לעשות דהא יש לו לישראל ריוח מכל מעשה בפ"ע. אבל באופן שמשכירו לכל שבתות השנה נראה דגם החולקים על הטו"ז מודים בזה. והטו"ז קאי בהדיא רק על דברי המרדכי. וממילא גם בנ"ד באופן הזה שמשכירי' על כל ימי הפסח, ואין לישראל ריוח מכל מעשה מכירה בפ"ע דהא ע"כ הישראל מכרו כדינו וממילא ח"ו שיהי' לישראל שום חלק בו וע"כ רק כדי להציל את שלו נראה לכאו' דאין בזה פקפוק כלל, ומה שחושש פר"מ כבוד ידי"נ הרב נ"י אודות רוצה בקיומו. הנה כבוד מ"ע הביאו כבר שיטת החת"ס ז"ל הידוע שמחזק במסמרות נטועות דאיסור רוצה בקיומו שייך רק כשהוא להרויח דבר שלא הי' לו מקודם משא"כ להציל מן ההפסד מותר ושפיר הק' פר"מ נ"י מההיא דסי' קל"ב ביו"ד ס"ו דאסור לשמור אפי' בחנם ולדברי הטו"ז שם אפי' שאמר הנכרי לישראל בפירוש שלא יחזיק לו טובה ומחלק פר"מ נ"י בין אי' ע"ז לשאר אי' דדווקא ביי"נ דמצוה לאבדו מן העולם ולמעוטי תפלה ע"כ אסור אפי' שלא להרויח, והחילוק נכון מאד, אמנם לפי"ז החת"ס מדויל ידיו משתלים שתמה על המג"א שחולק על פי' הב"י בדברי הטור שרוצה בקיומו של הכלי והק' הח"ס מגמ' דע"ז ס"ה ע"ב דלא נצטרו זוקי כו' ע"ש בחי' ח"ס למס' ע"ז וגם בתשו' תמה עליו בזה, ולדברי פר"מ לכאו' ל"ק דשאני אי' יי"נ עכ"פ וע"כ גם ברוצה בקיומו של הכלי אשר נעשה בסיס לקיים התפלה אסור, משא"כ באיסור חמץ. אמנם האמת דגם בחמץ אין האיסור רוצה בקיומו רק משום איסור הנאה בלבד אלא אי' בפ"ע הוא ג"כ והיינו דוקא לשי' רש"י ז"ל בביטול שהוא משום תשביתו ופי' הרמב"ן ז"ל הובא בס' מהר"מ חלבואה ז"ל על פסחים דטעמו משום רוצה בקיומו והוי לפי"ז אי' דאו' בחמץ של ישראל דוקא ולפי"ז לכאורה גם הכא הי' הדין דאסור ברוצה בקיומו גם באינו להרויח. וא"כ עדיין ק' קו' פר"מ על החת"ס מההוא דיי"נ דהא ע"כ גם בחמץ של ישראל מצוה כל רגע ורגע לאבדו מן העולם כמ"ש החת"ס בתשו' לאו"ח דע"כ בחמץ לא מקרי שלו אלי' דכו"ע ונלענ"ד די"ל דההיא דיי"נ ג"כ יש לו הנאה קצת מ"מ אעפ"י שא"ל הנכרי בפירוש שלא יחזיק לו טובה מ"מ מיצר הוא אם ע"י שמירתו נשתבר הכלי והוא הי' רוצה שיהי' לו חן אצל הנכרי ואנו יורדי' לסוף דעתו של אדם שהנכרי יחזיק לו טובה מ"מ. שוב ראיתי בתשו' שער אפרים חלק או"ח סי' ז' הובא בשע"ת לאו"ח סי' ת"נ שחידש לן כלל ברוצה בקיומו דאסור דווקא בשעושה מעשה וע"כ התיר שם לישראל אשר הועמד לשומר משר א' ליקח המעות מהקונים היי"ש וגם שלא יגנבו מהשכר, כיון שאין הישראל עושה מעשה בידים הגם דרוצה בקיומו של החמץ ונוטל עלי' שכר מהשר מ"מ מותר, ולפי דבריו לא הי' מקום לכאו' למה שחקר בחת"ס חיו"ד ססי' צ"ח דגם בכלאים שאסור שלא כדה"נ ג"כ יהי' אסור רוצה בקיומו מ"מ משום הנאת הרצון ולא כן משמע בגמ' ע"ז ס"ד ע"א, ולהש"א הנ"ל אין מקום לזה לכאו' ובתשו' ש"א אמר בזה הלכה למעשה ולכאו' יהי' תמיהה גדולה על דבריו מדברי המחבר והטו"ז הנ"ל, ולכאו' לפי תי' פר"מ הנ"ל יש לתרץ זה דהתם באי' יי"נ שאני, והש"א כתב כן רק בחמץ, והגם שאני העני כתבתי לעיל דגם בחמץ יש אי' דאו' ברוצה בקיומו, אבל עכ"פ לענין לחלק בין עושה מעשה לאינו עושה מעשה עדיין שפיר יש לחלק בין אי' יי"נ דשייך גבי' ולא ידבק כו' ומצוו' לאבדו, משא"כ לענין חמץ של נכרי רק שהוא יש לו עי"ז איזה הנאה ע"י שמירתו ע"כ באינו עושה מעשה הוי רק גרם הנאה דכ' המג"א בסי' ת"נ בשם הב"ח בשי' הטור דזה אינו אסור ברוצה בקיומו יע"ש, והגם דהב"ח חולק על זה מ"מ בנ"ד הרי אינו מקבל שכר על השמירה רק רוצה להציל את שלו ואינו שומר את העתיד למכרו, אלא את שכבר מכר הנכרי נוטל מעות שלא יאבד ממנו. כלל הדבר כיון שאינו שומר את החמץ וגם אינו אומר איני מניח למכור את החמץ בלתי אם תתן לי מקודם את המעות דאז הי' נראה כהערמה, ברם הכא הוא שומר רק את המעות אשר קיבל הנכרי מה שכבר מכרו הנכרי ואין זה דומה כלל לדין השומר שבסי' קל"ב. ובזה לענ"ד נכון מאד לתרץ מה שהק' לעיל על התשו' שער אפרים דמתיר בשומר ישראל בחמץ ובשו"ע ה' יי"נ הנ"ל אוסר, ובדברינו בזה ניחא דהתם שומר את היי"נ אשר לפנינו שלא יפסד, משא"כ התם שומר רק את המעות אשר קבלו המשרתים ואם אגב כן עוד יש בו שמירה שלא יגנב השכר עכ"פ נוטל שכר שמירתו בהיתר, [ומכש"כ דגם מה ששומר אה השכר שלא יגנבו ממנו גם בזה לא שייך לדון מצד רוצה בקיומו דהא ב"כ וב"כ הוא בעולם ומה לי אצל נכרי זה או אצל זה, משא"כ התם ביי"נ שומרו שלא ישבר שפיר שייך לאסור מצד רוצה בקיומו והוא פשוט לענ"ד. והכא בנ"ד הא אינו נוטל הישראל שכר כלל רק רוצה להציל את הממון בעד החמץ הנמכר הי' נ"ל דשרי אם יסכים פר"מ מע"כ י"נ נ"י, רק את זה נראה לעשות כמש"כ בתשו' שער אפרים הנ"ל שהישראל היושב שם לשמרו יושיב אצלו עוד ישראל אחר אשר ישגיח עליו שלא יבוא ח"ו לידי שכחה לעזור להנכרי המוכר או חלילה לשכוח ליהנות מהחמץ הנאת אכילה או הנאת הכאה. והאמת שכ' ח"א הרב מו"ה אברהם חנוך נ"י אמר לי שראוי לעשות משום מיגדר מילתא שלא להתיר הדבר הזה, והאמת שגם אני לבי נוקפי להתירו בהדיא, בכ"ז אם הדבר נחוץ מאד ויש לדאוג משום הפסד רב ח"ו ובשכבר נעשה המעשה מכירה אז לימטינא שיבא מכשורא, אבל לכתחלה בוודאי צריך להשתדל בכל כחו למכור החמץ באופן שלא יצטרכו להיתרים כאלה. והית"ב ירחם ויחמול