זכרון י-הודה גרינוולד חלק א קג

דבאמת ל"צ תרי קראי דלך וכבשתו ולא כבשתו אלא רק כוונת הברייתא כפשוטו אלי' דר"א דלקמן ממי' מיותר חד לך. וברש"י חד למעוטי של גבוה וחד למעוטי של נכרים וק"ל. והנה לפי העולה מכל הנ"ל שפיר לרבא לתרץ הסיפא ומציעתא דברייתא דמה דקאמר בסיפא דאינו עובר בשכבשתו היי' בייחד לו בית, ומציעתא מיירי בלא ייחד ל"ב ורישא דאינו עובר בשל אחרים מיירי גם בלא ייחד לו בית ומ"מ כיון דמיירי ברישא בנכרי שלא כבשתו ע"כ אינו עובר, וכ"ז שייך דוקא לשיטת רבא. אבל לאביי דלא חילק בין נכרי שכבשתו ללא כבשתו בלא קיבל עליו אחריות, וסיפא דברייתא מיירי לדידי' בקיבל אחריות ממי' לדידי' קו' תוס' דלקמן על רש"י ז"ל במקומה עומדת, דהא לא יכול לתרץ לדידי' דייחד צריך בנכרי שכבשתו דהא לדידי' לא מחלק בלא קיבל אחריות בין כבשתו ללא כבשתו, אע"כ צריך לומר לדידי' כשיטת ר"ת ז"ל דייחד מהני גם בקיבל עליו אחריות והעולה מזה דאביי ורבא ע"כ פליגי בשיטת רש"י ור"ת ז"ל אי ייחד לו בית מהני גם בקיבל הישראל אחריות ומעתה נאמר לפ' דסוגי' הגמ' דלעיל דפריך הא אמרת רישא שלך א"א רואה אבל אתה רואה ש"א, ע"כ לא פריך מסיפא דהא לאביי ע"כ אין שום מקום להקשות מסיפא דהא לדידי' הסיפא קאי לחומרא כדאמר לעיל איפוך, ולרבא ג"כ אין להקשות מסיפא לפי דברינו הנ"ל דהא בסיפא י"ל דמיירי בייחד ל"ב דע"ז מורה קרא דלא ימצא כמו שמפרש רב אשי לאמת לקמן, ע"כ רק הקושיא מרישא ואינו יכול לתרץ דרישא מיירי בייחד לו בית ומציעתא בלא ייחד ל"ב, ז"א דהא לאביי בלא קיבל הישראל אחריות ע"כ אין חילוק בין ייחד לו בית ללא יחד ל"ב דהא איהו ס"ל כשי' ר"ת ז"ל וכמבואר למעלה, ואי לרבא אפשר באמת הי' יכול לתרץ כך, אבל עכ"פ הלא לאביי הקו' חזקה ביותר, וע"כ מחלק רק בין קיבל הישראל אחריות ללא קיבל, ומתו' קו' לח"מ הראשונה הנ"ל. והנה תרי לישני פליגי בכוו' התירוץ הנ"ל שחילק רק בין קיבל אחריות או לא פליגי אי כוונת התרצן לתרץ כן רק אלי' דאביי או גם לרבא, לישנא קמא ס"ל דבעי לתרץ כן גם אליבא דרבא וע"כ קאמר הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, ולא קשיא א"כ לא ימצא ל"ל, די"ל דבא לומר דגם בייחד לו בית לא מהני בקיבל אחריות דהא כך הוא באמת שיט' רבא כמבואר לעיל דס"ל כשי' רש"י ורמב"ם ז"ל, ורק פריך למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, אבל לישנא בתרא ס"ל דלא צריך לתרץ אלי' דרבא סתירת הברייתא בין קיבל הישראל אחריות או לא. אלא כנ"ל דרישא מיירי בלא כבשתו ולא ייחד ל"ב אינו עובר, אבל מציעתא מיירי מנכרי שכבשתו ולא ייחד ל"ב, ובסיפא קאמר מנכרי שכבשתו וייחד לו בית מהני בלא קיבל אחריות, אבל בשקיבל אחריות לא קמיירי הבריי' כלל ואינו מוכרח לפי"ז בקבלת אחריות אליבא דרבא אי מהני בזה ייחד ל"ב כי תי' הגמ' קאי רק אליבא דאביי. וע"כ פריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי היי' דכתיב לא ימצא, אבל למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא ימצא ל"ל. ואינו יכול לתרץ דצריך לענין ייחד ל"ב דלא מהני בקיבל עליו אחריות, ז"א דהא לל"ב אמרינן דקאי לעיל השקלא וטריא עכ"פ לתרץ הברייתא אלי' דאביי ולאביי ע"כ ס"ל לפי הנ"ל דייחד ל"ב באמת מהני גם בקיבל עליו אחריות כשי' ר"ת ז"ל. ומתורץ שי' רש"י ז"ל ורמב"ם ז"ל הנ"ל על נכון דס"ל דבקיבל עליו אחריות לא מהני ייחד לו בית, והקו' דלעיל מתו' לע"ד ע"נ ודו"ק, בריך רחמנא דסייען ברוב רחוחסה"ג. הק' יודא גר"וו. סימן קי"ד בפירש"י ז"ל בפסחים ה' ע"ב ד"ה לפי שנאמר כו' אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אם הקדישם לבדק הבית, ומדקדקים בזה טובא, חדא למה נקט בשל גבוה אם הקדישם לבד"ה דוקא למה לא יפרש כגון חמץ שבלחמי תודה והגם דאין מקריבים בע"פ כדי שלא למעט בזמן אכילתן הא זה הוי רק מדרבנן. ובר"י הכא נסתפק לי' דאולי זה הוא מדאורייתא, והנה אם גם נאמר כדבריו עדיין ק' לכאורה דמ"מ צריך לדון בו אם יש בו משום איסור ב"י וב"י. [והוא לדרכו ז"ל רצה לחדש דכיון דיש בו עוד איסור אין בו משום ב"י וב"י עיי"ש] ב' מדקדקים למה נקיט רש"י ז"ל בלשונו ושל גבוה אם הקדישם לבדה"ב משמע דוקא אם הוא הקדישם ולא בשהוקדש ע"י אחר. ג' מדקדקי' למה שתיק רש"י ז"ל מחמץ של ישראל שהופקד אצלו בלא קבלת אחריות (עיי' פנ"י וחי' חת"ס] ואני העני כראה ליישב כ"ז בחדא מחתא, דהנה תוס' לקמן דף מ"ו ע"ב הק' למה לא יעבור על של הקדש על ב"י וב"י הא קיי"ל הואיל ואי בעי מיתשל עלי' כדידי' דמיא. ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו קודש לה' ועוד תי' ע"ש. והנה סברת אי בעי מיתשל שייך רק בהקדש בדה"ב ולא בהקדש קדושת הגוף כגון לחמי תודה בפרט לאחר שכבר קרב הזבח. וגם אמנם לא שייך הואיל ואי בעי מתשיל רק בהקדש דידי' ממש, משא"כ בהקדש של חבירו שזה אינו בידו. ולפי"ז שפיר נקיט רש"י ז"ל לרבותא ושל גבוה אם הקדישם לבדק הבית, ר"ל אפי' בשל בדק הבית ובהקדש שלו גם בזה לא שייך לא יראה לך שלך, והיינו דלא אמרינן בזה הואיל ואיבעי מיתשל וכתי' תוס' הנ"ל, אבל בהקדש קדושת הגוף וגם הקדש בדה"ב של חבירו אין רבותא כ"כ דלא מיחשב כשלו, משא"כ בהקדש בדה"ב שלו. וכיון שזכינו לזה נאמר ג"כ דמה דנקיט רש"י ז"ל של אחרים כגון נכרים ושתיק משל ישראל חבירו המופקד אצלו, י"ל ג"כ בדרך הנ"ל פשיטא דשל ישראל חבירו ולא קיבל עליו אחריות בוודאי אינו עובר בב"י וב"י דהא לא אפשר להביאו לרשותו דאינו בידו עכ"פ, משא"כ של נכרים דס"ד בנכרי שכבשתו הוי כשלו לכך נקיט לפרש לרבותא דגם בשל נכרים