זכרון יהודה לה

בכך כלום שלא נפסלו שאר העדים אלא בחתימה אבל בראיית עדים ושיקבלו ב"ד עדותן ויחתמו עליהם לא נפסלו ומה שטוען להפטר מן הערבות מחמת שלא נשתעבד בדבר קצוב דע כי א"א ז"ל לא הי' פוסק כהרמב"ם ז"ל ואפי' לדברי ר"מ ז"ל יש לחלק דשאני הכא שאינו יכול להשתעבד בדבר קצב ומצומצם כי זה תלוי בדעת אחר שהוא הדיין שיפסוק עליו ההוצאה גם כי הוא יכול לשעבד עצמו בסכום גדול ומן הסכום ההוא ולמטה כל מה שיחייבנו הדיין מ"מ בדבר קצב ומצומצם אי אפשר ונאמר דלא איירי ר"מ ז"ל בדבר הזה ומה שאמר שילך לתבוע ללוה תחילה ואף כי הוא במקום רחוק כמ"ש רבינו יעקב ז"ל א) שצריך המלוה לילך אחר הלוה קודם שיתבע לערב זה אינו כי כן הוא דין הערב אפילו אין קרקע ללוה לא יפרע מן הערב אלא יתבע הלוה לדין אולי יתן לו מטלטלין ואם אינו כאן מודיעין אותו וממתינין לו כדין המפורש בהגוזל בתרא ב) ואם הוא במדינת הים או אם הוא גברא אלמא ולא ציית דינא יפרע מן הערב אבל אין המלוה זקוק לרדוף אחר הלוה לארץ מרחקים לתובעו תחילה

ס"א גרסינן בבבא מציעא פ' איזהו נשך ג) המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא ריבית וכ' רש"י ז"ל יש ללמוד מכאן שאסור ללוות על בית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן ולא ישכור ממנו בפחות ולא דמי למשכנתא דכרם דהתם זמנין דלא שקיל בי' מידי ואפ"ה מנכה לו נמצא קונה הפירות בנכייתא זו על הספק אבל זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכר בפחות ור"ת נחלק עליו וכ' דבית נמי או נופל או נשרף אי נמי זימנין שאינו צריך לאותו בית ופי' טעם המשנה שלא ישכור ממנו בפחות הוא מפני שאין הבית ממושכן ללוה דלא קתני הלוהו על חצירו הלכך כשדר בו בחנם או שוכר בפחות מחוי כריבית אבל אם הלוהו על חצירו שאין החצר בחזקתו של לוה ואינה ברשותו להשכירה לאחרים שהמלוה יעכב על ידו כל מה שהלוה נותן לו בשכר הריוח הוא הן רב הן מעט ור"י חולק על ר"ת ומ"מ פסק כוותי' ולא מטעמיה אלא משום דמשכנתא היא כעין מכר הלכך התירו חכמים לאכול בנכייתא בין כרם בין בית אבל מתניתין דלא הוי משכנתא אם ישכור ממנו בפחות הוי ריבית והרמב"ם ז"ל הסכים לדעת רש"י ז"ל הנה כל משכנתא של בית לרש"י ז"ל ולהרמב"ם ז"ל אוסרין אפילו בנכייתא וגם לר"ת אינו מתיר בית במשכונה אלא מטעם זימנין שאינו צריך לאותו בית וזה לא שייך אלא כשמלוה על הבית לצורך דירתו ולפעמים שלא יצטרך לדור בו אז מלוה עליו ומשכירו לאחרים בשיוויו בין בזול בין ביוקר לפי השנים אבל משכנתא בנכייתא פרוטה או ב' לשנה והבית נשאר ברשות הלוה והלוה נותן לו שוכר שיתן לו שכירות בבית דבר קצוב בשנה בין ישכר הבית בין לא ישכר ולפעמים ששוכר אותם בכפלי כפלים משויו זה לא עלה על מפרש שיהא מותר כי הלוה נותן ריבית קצוצה למלוה על יד השוכר שהוא שלוחו וכ"נ לרב אלפס ז"ל שפסק שכל משכנתא אסורה אפי' בנכייתא חוץ משכנתא דסורא שכתב בה במשלם שניא האילן תיפוק ארעא דא בלא כסף ולא ידעתי מאין פשט זה ההיתר בארץ הזאת להלוות על בית השוכר אבל מה שיראה לי הוא שבימי קדם בהיות היהודים בתוקף עשרם לא הי' אחד יכול למצוא בית לקנות אפילו לדירתו אם לא בדוחק גדול וכאשר הי' מוצא להלוות על בית לצורך דירתו נראה שהי' מגיע לשמים והי' מעותיו בטוחים בו ודר בתוכו בנכייתא וזה הי' מותר לדברי ר"ת ולדברי ר"י וכאשר ירדו מנכסיהן והוזלו הבתים וראו שאם היו המלוים לוקחים הבתים ומשכירים אותם לא היו מרויחים כ"כ התחילו להקל ראשם ולבקש שוכר לשכור ממנו הבית בדבר קצוב יחשובו שאין איסור בדבר כיון שאין ו הריבית באה מיד לוה למלוה בלא מכריע ואין הדבר כן כי השוכר שליחות דלוה קעביד ולוקח מזה ונותן לזה ובזה יש שליח לדבר עבירה ושוב כאשר ראו שהשוכרים נמנעו מלפרוע השכירות ולא היו חוששים על עיקר הן ישוו רב הן מעט או אם יפלו או לא כי כל הסמך שלהם בשכירות לא היה רק על שבועת השוכר שודאי יקיים שבועתו ועיקר הסמך שלהם בקרן הוא על כל נכסי הלוה ובזה היה להם לפי דעתי עדיין קצת