זכרון יהודה קיח

**) ע"ה תשובת שאלה גרסינן בפ"ק א) דע"ז ב) תני ר' אבהו קמיה דר"י המינין והמסורות ואפיקורסין מורידין ולא מעלין פי' מורידין אותם לבור לאבדם בידים היכי דמי מסור המוסר גוף או ממונו ביד ע"א לא מיבעי הנמסר שהוא מותר להציל עצמו להורגו למוסר אלא אפי' כל אדם מישראל השומע מגזם ומתרה בו ואינו מקבל ההתראה חייב להרגו כדאמרינן בקמא בהגוזל בתרא ג) ההוא גברא דקא מחוי אתיבנא דחבריה אתא לקמי' דרב א"ל לא תחוי א"ל אין מחוינא ומחוינא הוה יתיב רב כהנא קמי' קם שמטי' לקועי קרי עלי' בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר מה תא זה כיון שנכנס למכמר אין מרחמין עליו אף ממונם של ישראל כיון שנפל לידי א"ה אין מרחמין עליו שהשוו המוסר לרודף אחר חבירו להרגו דכיון שאין א"ה מרחמין על ממונו נוטלין היום מקצתו ולמחר מקצתו ולבסוף מיסרין אותו והורגין אותו אולי יודה שיש לו ממון וכי היכי דרודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו כן המוסר ניתן להצילו בנפשו ומש"ה כתב הרא"ש ז"ל בכלל י"ז סי' א' שהורגין אותו אפי' בזמן הזה דאע"ג שבטלו ד' מיתות מיום שגלו סנהדרין היינה דוקא שאין לדון האדם לחייב מיתה על א' מן העבירות שחייבין עלי' מיתה דכיון שאין סנהדרין במקומן אין רשאין לדון האדם למיתה אבל אלו דקחשיב בפ' בן סורר ד) שמצילין אותן בנפשם שאין נהרגין לשעבר אלא להבא כדי להציל הנרדף ממות או מפגע אותם לא בטלו דאין מיתתם תלויה לא בעדה ולא בעדים ולא בהתראה אלא בראיית כל אדם שרואה אותם שחייב הרג [ע"כ] וכן כ' הרמב"ם ז"ל שמעשים בכל יום בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון של ישראל ולמסור המוסרים ביד ע"א להורגם ולהכותם ולמוסרם ביד רשע ע"כ וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שם סי' ג' ששאלוהו על מי שהוחזק במסירות אם מותר למסרו ביד ע"א להרגו והשיב שיכולין שקבל מרבו הר' מאיר ז"ל שאחר שעשה המסור מסירתו אין להרגו בידים אבל ע"י ע"א מותר כיון שהוחזק במסירות ע"כ והחזקה זו אינה בעדות אלא באמתלאות וקול שיצא עליו שרגיל בכך כי ההיא דגרסינן בפ' בתרא דקדושין ה) מלקין על החזקות כדא"ר יהודה הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה וסוקלין על החזקות ושורפין על החזקות כדרבה בר ר' הונא דא' איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין ונשרפין זה על זה אמר ר"ש בן לוי משום בר קפרא מעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב על כתפה והגדילתו ובא עלי' והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שהוא בנה ודאי אלא מפני שהוא כרוך אחרי' ע"כ הרי נתברר שהחזקה אינה בעדות אלא בקול או באמתלאה ואע"ג דמדינא דגמרא אין נראה להרגו אחר מעשה היינה דוקא למי שלא הוחזק בכך וכ"כ הרמב"ם עשה המסור אשר זמם נ"ל שאסור להורגו אא"כ הוחזק למסור ה"ז יהרג שמא ימסור אחרים ע"כ כל מי שהוחזק בל שעה ושעה היא לו כשעת מעשה דכיון ששינה ושלש באולתו נעשה לו כהיתר ולא יסור ממנה ומותר להורגו וכ"ש אם יעשה הדבר ע"י ע"א שהוא מותר אפי' אינו בשעת מעשה בהדיא דמורידין ולא מעלין וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה ו) וז"ל אע"ג דפי' ר"ת ז) שאין הורגין אותן בידים אלא מורידין אותם לבור ולא יוכלו לעלות משם וימותו מעצמם מה שאומרים לע"א להורגו היינה כמו הורדה לבור דאינו עושה מעשה וכן ראיתי בתשובה דמסור אפי' שלא בשעת מעשה מותר לשכור עליו ע"א להרגו עכ"ל ואפי' לא התרו בו כגון שהוא מוחזק מסור א"צ התראה שאין טעם התראה במסור כטעם התראה במיתות בעלמא דטעם התראה בעלמא לר"י ב"ר יהודה ח) כדי להבחין בין שוגג למזיד ומש"ה קאמר דחבר אינו צריך התראה ולענין שלא ימסור ממון ישראל ביד ע"א כל ישראל חברים הם ודאי מזיד הוא ולרבנן דפליגו עלי' דר"י ב"ר יהודה ואמרו דחבר צריך התראה יליף לה מקרא יומת המת שצריך שיקבל עליו התראה ולהתיר עצמו למיתה וזה לא שייך אלא במי שמחוייב אחר עשיית העבירה ומתרין בו שלא יעשנה אבל מסור אחר שעשה מעשה אינו נהרג עלי'