זכרון יהודה קיא

שנשתהו לש"ש להציל זרעם וא' מהם לא נתפקר לאכול נבלות לתיאבון דאי לתיאבון עשו למה חזרו ושבו מתאותם ומרי כ' שיש לו עדים שאכלו נבלות לתאבון ועדיין לא שמענו ולא ראינו ומי יוכל להעיד ע"ז וכי בתוונה דליבי יתבי שיוכלו להעיד שלתיאבון עשו גם אני אע"פ שלא הייתי שמה יכול להעיד שאכלו נבלות ושהלכו בחקות ע"א וזה הוצרכו לעשות מחמת יראה והכל נקרא אונס כמ"ש אבל ליכא אינש שיוכל להעיד שלתיאבון עשו וכל זה אינו צריך כ"א לסתור דברי מורי כי כבר, כתבתי לעיל שביום הרג רב או יומים הדבר ידוע שמחמת יראה עשו ועדיין לא אכלו נבלות לתיאבון נמצא תחילתן וסופן בכשרות וגם ליכא מאן דפליג על מה שכתב מרי ר' עזריאל דהא דבעינן מת וקברתיו בעד א' במלחמה היינה דוקא כשאינו מעיד עדות ברורה אבל הכא דמעיד עדות ברורה ראיתיו מת אחר שפסק המלחמה בעדות הללו שראוהו מת מוטל לפניהם אחרי אשר נהרגו עם ה' ופסקה המלחמה ולהם הי' שלום ליכא מאן דפליג דמהימן כי באלפסי כ' דאפי' בב' עדים בעי דאמר מת וקברתיו וכי תעלה על דעתך דב' עדים המעידין עדות ברורה דלא מהימני אלא ודאי מעידין שראוהו בקשרי המלחמה בתוך השונאים וא' מני אלף לא ניצול וכן משמע מלשון הרמב"ן ז"ל וזה לשונו עד אחד אומר ראיתיו מת במלחמה או ראיתיו שנפלה עליו מפולת או ראיתיו שטבע בים הגדול וכיוצא בדברים אם אמר קברתיו הרי זה נאמן ותנשא ע"פ עכ"ל אלמא מדמה אותו למפולת או לטובע בים הגדול אלמא משמע דאינו מעיד עדות ברורה על מיתתו והאי דקאמר קברתיו מלתא דפסיקא נקט וכ"ש בנדון זה שלא הי' לממירים עת מלחמה רק עת שלום והשקט הי' להם ולבם הי' לשמים וכיוונו להכיר הקדושים כדי להתיר אלמנותיהם וכן מביא מורי לשון ר' שמחה דהיכא דאיכא עדות ברורה דמעידין על מיתתו סמכינן אעדות כל דהוא כללא דמלתא יש כמו ג' עדויות שעל כל א' מהם יכולה לינשא וליטול כתובתה אלא שמורי ננעץ במחט להוציא אשה מתחת בעלה הנשאת ע"פ עדים בהתיר ואני ננעץ בתריס מגן גבורים חכמי התלמוד והגאונים אשר מאד מאד ביותר הקילו בעדות נשים משום עיגונם והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה וכל פסולי עדות דרבנן כשרים לעדות אשה ואף פסולי דאורייתא וע"א כשרין אם מסל"ת ואפי' שמע מן התינוקות אומרין אנו הולכין לספוד ולקבור איש פ' משיאין ומעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין ע"פ ב"ק ומעשה ' בא' שעמד על ראש ההר ואמר פ' בן פ' מת והלכו ולא מצאו שום אדם והשיאו את אשתו ושוב מעשה בצלמון בא' שאומר אני פ' בן פ' ממקום פ' נשכני נחש ולא הכירוהו והתירו את אשתו ופריך בגמ' א) ודילמא צרה הואי תנא דבי ר' ישמעאל במקום סכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ובירושלטא איכא מצאו כתוב בשטר איש פ' מת או נהרג משיאין ין את אשתו ובתשובת רגמ"ה והיא כתובה בס' אבי העזרי כ' שבשעת המלחמה של מלך פראנציעי שאנשי חיל שוללים כל הנמצא בדרך ונהרג יהודי שמה וכ' דאם יש ע"א מסל"ת דאשתו מותרת וכן כ' שם תשובת ר' אליעזר ממיץ שהתיר אשת ר' שלמה מוירונא שנטבע בספינה א' ולא בא שום אדם עדות עליו אך מחמת סברות ואומדות התירה וכתב שהדבר תלוי באומד לפי ראות ת"ח ויראי השם שבכל דור ודור ומצאתי בתשובות הגאונים תשובה א' שהשיב ר' משולם בן קלונימוס ראובן שהי' רגיל לילך בסחורה מהלך יום א' ומעכב שם פעמים חדש ופעמים ג' ופעמים ה' הן חסר הן יתר פעם א' הלך לשם ולא חזר ונשמע שנהרג לשם ולא בא אפי' ע"א מסל"ת אני ראיתיו הרוג או אני הייתי עם הורגיו על שמועה זאת יכולה אשתו לינשא וליטול כתובתה אע"פ שלא בא ע"א ואמר אני ראיתיו הרוג או אני הייתי עם הורגיו כיון ששמעו מפי ע"א שנהרג מכיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין על דברי ע"א ומשיאין את אשתו משום תקנת עגונות ושנו חכמים מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין ע"פ ב"ק ומעשה בא' שעלה על ראש ההר ואמר איש פ' בן פ' ממקום פ' מת והלכו ולא מצאו שום אדם והשיאו את אשתו וכו' כדמפרש בגמ' ומתוך שמותרת לינשא נוטלת כל מה שכתב לה בעלה שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב