זכרון יהודה קב

פ"ג דגירושין ע"כ וזהו לשון אביאסף בסוף יבמות רב אלפסי ז"ל פסק דאם מסיח לפי תומו כשר אפי' גזלן דאורייתא לא גרע מע"א ורעיא דכיון דידע בטיב ישראל דילמא אערומי קא מערים וכוונתו להעיד עכ"ל נמצא זעלקמן פסול מפני שהוא משומד אוכל נבלות לתיאבון ויהונתן והוא עד במלחמה נפסל ועוד שלא דרשו וחקרו איך ניצול והלא נהרגו כדאמר פ' האשה שלום א) שפיר עבדת דשזבת נפשך ועוד דאמר התם ב) אההיא בעיא דעד אחד במלחמה זימנין דסניא לי' ולא דייקא ומנסבא והכא ודאי סניא לי' שקבל לקרוביו שהיתה מורדת בו וא"כ אינה מותרת לינשא והנני תובע ממנה שכר לימוד בניה שהאב חייב כבר ג' שנים ועוד כי האב חייב בבנו ללמדו תורה וכל נכסי אביו הן בידה ומה שכתב ראובן שהתירו להד"מ ואפי' הותרה בטעות הותרה כאשר כתבתי ועוד ראיות רבות שיבינו המורים עצמם ומה שכתב שהתירו כמה נשים ע"פ חלילה שהותרו אך ע"פ אנוסים שאינן משומדים לא להכעיס ולא לתאבון ומה שהזכירו בשמו יהודית אחת כלת ר' זאלמן הסופר הזכירו שמתה והועד עליה לבעלה ובאת לפנינו אחרי זאת ומה שהעיד הר' זעלקמן שהיה כשר קודם שנאנס אותו ולקמן יוחנן כ"ג שמש בכהונה גדולה פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי גם זה שראו שאכל נבלות לתיאבון ובאסיפת רבותי לא התירו אך אותו שאינו משומד לתיאבון ולא להכעיס ורבון העולמים יוציאנו מדאבון ויראה בעלבון עמו, ומה שכתב שמגבין ע"פ עצמה הכי תנינן פ' האשה שלום ג) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים וכו' ואנו מאמינין לה שהיתה אצל בעלה ואפי' להגבותה כתובתה כדאמר פ' האשה שלום ד) והגבוה ב"ד כתובתה לפי שראתה שמת והיתה אצלו ובנידון זה הגזירה היתה בורצבורג והיא היתה בוורמיזא וא"ת שראתה אותו מת יזימוה ואין בדבריה ממש ויתכוונו המורים בדברים הללו ויורו כן בע"ש ומה שאמר שישאלו עדים שהוא בכשרות מתחילה ועד סוף אין ממש בדבריו אם לא דאמר כדאמר פ' האשה רבה ה) דאתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק עד השתא אי הוו עדים שראוהו לתאבון תרי בהדי תרי ואם לא יעידו כן עדי נאמנין ולא עדיו שהם ראו ולא עדיו ואין לא ראינו ראי' וראובן אפוטרופוס בתו טוען מ"ש שמעון האפוטרופוס שיש לו עדים שראוהו אוכל נבלות ח"ו לאחר שיצא מידי גוים לא אכל אלא היה מה שעשה עד יציאת הנפש והלב יודע אם לעקל ומחמת שנאה הוא אומר ונ"ל דין שעליו להזכיר עדיו שמא ישכור משום תקנות עגונות ויש לו עדים עליו שתחילתו וסופו בכשרות גם ב"ד בתר ב"ד לא דייקא ומסתמא דרשו וחקרו אמנם ליכא אינשי וכתבו הכא כי אבלה גם ראיתיו מת פשיטא שמועיל לאנוסים ולהם אינו מלחמה גם היא לא היתה מורדת לעולם וזה אברר במקומי אם הוא דין אבל נ"ל שעל האפוטרופוס להביא ראי' מאחר שהבאתי עדי לעדותי ומסירת מודעא לקרוביו אינו כלום ושמא עשה ואף אם מסר הרבה עצות רעות גורמים כאשר אברר כשאצטרך שהיו נוהגין זה עם זה באהבה ובחבה בעת שנפרד מאתנו וגם מקודם אך שהוצרך לילך אחר חובותיו שהי' חייב וגם חייבים לו תדע דאי מרדה למה לא הושיב החזן לקבל לב"ד שיכריזו עלי' ד' שבתות כדאיתא פ' המדיר ) ומה שכ' דוקא כשהיתה אצל בעלה ליתא אלא כללא הוא כמו שמתירין אותה להנשא כך מגבין אותה כתובתה ועוד יש לי עדים ששמעו מאשת דוגלין שהעידה על א' שעשנו עליו את הבית וג"כ על חתני דן בן נפתלי וידוע לה שלא ניצול א' מהם והתירה הר' שמעון אפוטרופוס של היתום זבולן בן דן כי בקשני בכתיבה לקבל עדותה והדין עמו כי אינו שעת מלחמה לאנוסים ואם הייתי שקט על שמרי גם עלי לסלסל ולפשפש בס' מימוני והמצות אך טלטולא דגברא אף קלף נמצא לי על ידי טורח כללא דמלתא כל כוונתו להפקיע כתובתה אף ע"י עיגון והרי הבאתי עדי ודעו וראו למי המשפט ואל תעגנו אותה וגם לא תענו דינה מפני דברי הבאי דברי האפוטרופוס וא' העיד בוורמיזא לפני ר' יהודה בר שמחה לפני בה"כ ולפני ר' ליבוש מרוטנבורג שראה שחתני מת ודרשו וחקרו אחר שהגיד ושמעון אפוטרופוס של היתום זבולן בן דן משיב מה שהוא אומר שא' העיד לפני ר' יהודה בר