זכרון אהרן קעה

אמאי קאמר הש"ס דמשום טמא במוקדשין תני לשון דיעבד ולא קאמר משום נשים. ונראה לכנ"ד דהנה סברת הלכות א"י הוא כמ"ש בהגהות מיימוני דנשים דרכן להתעלף ועיין ש"ך שכ' דהיינו טעמא דלא חיישינן לעילופי אף לכתחלה כמו דחיישינן לכתחלה דאין מומחין משום דאם הי' מתעלף הי' מגיד לנו וכ"כ בב"י אך כל זה באנשים משא"כ בנשים שדעתן קלות א"כ חיישינן שפיר לעלופי. והנה בהגהות אשרי הקשה דהא אין עד אחד נאמן באתחזק איסורא והאיך נאמן עד אחד בשחיטה, ותירץ משום דהוא בידו. והנה כל זה אם אין אנו חוששין שמא נתעלף אך בנשים דשכיח עילוף א"כ לא שייך תירוץ הנ"ל דבידו דכיון דרגיל להתעלף לא הוי בידו ושוב אין עד אחד נאמן באתחזק איסורא במקום שאין בידו כן נראה לענ"ד הלכות א"י, ומעתה מתורץ קושיות התוס' דדבר זה דאין עד אחד נאמן באתחזק איסורא הוא אבעיא דלא אפשיטא ביבמות, ובקידושין בפ' האומר פליגי אביי ורבא בזה וא"כ לא רצה הש"ס לאוקמא טעמא דמתניתין משום נשים דהא דנשים אין שוחטות היינו משום דאינן נאמנים נגד חזקת איסור ורצה לאוקמי מתניתין דהתם אליבא דכו"ע כנ"ל. ע"ב) אמר רבה בר עולא הכל שוחטין אפילו טמא במוקדשין, במה דברים אמורים באומר ברי לי שלא נגעתי וכו' טמא במוקדשין מהכא נפקא מהתם נפקא הכא עיקר התם איידי וכו' וצ"ע מאד אאוקימתא הנ"ל הלא פסול טמא במוקדשין אינו פסול שחיטה ומאי ארי' הכא במס' חולין שלא תנא רק פסול שחוטה, ותו דמאי קאמר הש"ס הכא עיקר והתם איידי דהאיך עלה על הדעת דפסול שאינו מחמת שחיטה רק מחמת טומאה ובמוקדשין יהי' הכא עיקר והתם במס' זבחים איידי ועוד צ"ע דמאי קמ"ל דמהיכי תיתי דבאומר ברי לי שלא נגעתי שלא יהי' נאמן הלא עד אחד נאמן באיסורין במקום שאין חזק נגדו ונראה לע"ד לתרץ דלכאורה אמאי כשר באומר לא נגעתי ולא נימא כמו. באם עשו הקהל תקנה שלא ישחוט רק השוחט המבורר לשחוט ושחט אחר דאמרינן דהשחיטה אסורה ואמאי לא אמרי' ג"כ כאן דכיון דאסרו חכז"ל לשחוט טמא. במוקדשין א"כ השחיטה אסורה דכי יגרע תקנת חכמים מתקנת קהל, וכבר העירו בזה האחרונים ז"ל. אולם לק"מ לפי מ"ש בחוות דעת דהיינו טעמא דהשחיטה אסורה משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. והנה כבר כתבו האחרונים דעביד לא מהני לא אמרינן רק באם עי"כ נתקן האיסור אבל בשוחט בשבת למשל דלא נתקן האיסור ע"י דאמרינן דלא מהני ממילא מהני והכה לפי"ז לק"מ דגם כאן דכיון דעיקר תקנת חכמים שלא ישחוט הוא מטעם שלא לטמא קדשים, ואם נימא דלא מהני שחיטתו יהיה אסורה אדרבא עשה טומאה חמורה דהיא נבלה והמכניס אב הטומאה למקדש לוקה ובזה נכון שפיר דתנא הכא טמא במוקדשים דהוה אמינא דנימא דהשחיטה תהי' אסורה מפאס דלא מהני ולא מצד טומאה וזה שייך שפיר בחולין דכאן תני כל פסולי שחיטה. וג"כ נכונים ומזוקקים דברי ש"ס דקאמר הכא עיקר התם אגב דהתם לא תני רק פסול מחמת קדשים אך כאן תני טמא דפסול מכח פיסול שחיטה דהוה אמינא דנימא אי עביד לא מהני כנ"ל.