זבח השלמים צט

ממש אלא יושב ומדבר דברים אחרים ואגב גררא משליך ארסו ארס נחש ושרף ועקרב והיינו כמתלהמי' ואותן הדברים הן. הן הנקנין באמירה ויורדים לחדרי בטן ומאמין בהם כנז' כן זה החכם הדורש כמוני שבכלל דבריו שהם דברי חכמה להבין משל ומליצה דברי חו"ח בכללם יש שבט לגיו כסילים ונקנין דבריו באגב. וכ"ת ולמה לא יקום החכם כגבור לשבר מתלעות עול ולא בדרך חדה ומשל ובפרט כשיהיה מוסר מיוחד לרשע הוא דבר נכבד לזה אמר הנה חכמי' יצפנו דעת שאינם מדברים כל צרכם וכל ידיעתם ועושין עצמן כטפשים וכאלו אינם מרגישים להיות כי פי כסיל מחיתה קרובה תכף מדברי' בשפתותיהם דבר שיבא מחיתה קרובה כי הומות כתוא מכמר ואם נאמר הלא מה טוב לפזר בדבר הזה יותר מצדקות ומ"ט ונבחר מזבח לזה אמר הנה בעונות רוב בני תורה עניות מנוולתן והיינו מ"ש הון עשיר קרית עוזו העשיר במה שיש לו הו' כקרית עז וכחומה נשגב' אבל מחתת הדלי' הוא רישם ועניות' לבם נובל כעלה נובל והגם שאפשר שאם ידברו לא יוזקו אבל אין להם קימת לב כי מחיתתם הוא עניים ודלותם וכמו ששמעתי משם מוהר"ש יצחקי ז"ל במש"ה תפארת חכמים עשרם ואולת כסילים אולת אמר שעל ידי היות חכמים עשירים אז אולת כסילים נראה ונגלה לעיני כולם שהיא אולת אבל בהיותם החכמים עניים ואינם יכולים ליישר ולהוכיח כדת מה לעשות אז אולת כסילים נראית שהיא דעת והשכל לא אולת ונכון. וא' חכמים יצפנו דעת החכמים אע"פ שדבריהם דברי דעת צופנים אותם והשתיקה יפה לחכמים והכסיל לכבוד שדבריו הבל ורעות רוח תכף מדברים ופי כסיל מחיתה קרובה מבלי דעת. וכן אמר למטה ועוזב תוכחת מתעה שאם נאמר שלא יוכיח הוא מתעה מי שעוזב מלהוכיח רק שמפני היראה כוללם בדברי חכמה כנז'. ועוד הארכתי בדברי מוסר על הלשון הרע כל מזמור מה תתהלל ברעה הגבור וגו' ופסוק אל תהיו כסוס כפרד וגו' והוכחתי להם כי מעלת האדם היא היותו חי מדבר אך מות וחיים ביד לשון והאל הבדילנו מכל שאר הבע"ח דוקא להורות לך שי"ל ולא לדבר לשון הרע וכאלה רבות יסרתי לקיים מצות הוכח תוכיח ובטחתי בזכות הרבים ובחסד אל כל היום יראה בעוני ויכניס דברי באזני העם לאהבה וליראה אותו ולא יזידון עוד ולהיות כי המזמור הנז' ושארית התוכחה הלא היא כתובה אצלי בספרי הראשון לא אעתיק עוד עיין שם כי טוב

קמ ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, אמרו במדרש פ' בראשית עצב זו אבל כמש"ה כי נעצב המלך על בנו עי"ש. הדבר פשוט מדאמר יוסיף ולא אמר ולא יהיה ע"ע כוון לומר דלא תימא דכיון דאין אבלות נוהג בשבת א"כ הייתי אומר דיוסיפו יום אחר במקום שבת לה"ק ולא יוסיף לומר לך דעולה לו למנין ז' אע"פ שאין אבלות נוהג בשבת. אך יש לדקדק מאי עמה דקאמר. נ"ל עמ"ש בגמרא במ"ק השומע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא אותו יום שבת לבד וכתב הרשב"א שנשאל דכיון דשבת עולה ממנין שבעה א"כ הרי חל עליו אבלות ביוש"ק והרי הוא קרובה ויתחייב להשלים זי"א ותירץ שא"כ הי' מה שהוא גורם חמור ממנו כי אין אבלות נוהג בשבת ומחמתו יהי' אבלות נוהג אינו בדין שיהא חמור מה שיבא בגרמתו יותר ממנו עי"ש בדברי הב"י ביו"ד סי' ת"ב. וזמ"ש ולא יוסיף כבר הדבר פשוט דשבת עולה אבל לפעמים בא היזק מזה דשמע שמועה קרובה בשבת ולמ"ש נעשית רחוקה אל תאמר שכיון ששבת עולה א"כ חלו עליו זי"א וינהוג ז"י לזה אמר ולא יוסיף עצב בסיבתה וזהו שאמר עמה שכיון ששאר ימים טפלים אליה א"כ נמצא שנא' שהימים שנגזרו מסיבתה יהיו חמורים יותר ממנה וזה אין סברא והלא ידעת דקדוק עמה שהוא טפל לעיקר כנזכר בדברי המפרשים. גם יפורש במה שהביא שם הב"י משם מהר"ם מאינגילטיר"ה שאם שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל כיון שנוהג דברים שבצינעה מפסיק כאילו נהג אבלות אע"פ שבדין שכתבנו כששמע ש"ק בשבת ולמ"ש נעשית רחוקה כתבנו דלא ינהוג עוד אבלות וכאלו לא בא השמועה והרי היא רחוקה הכלל דשבת שוה לרגל לקולא ולימות החול לקולא וזהו דבר חידוש גדול וזמ"ש ולא יוסיף עצב עמה בסיבתה לעולם מרויח. וא' שזהו ויברך אלהים את יום השביעי ברכו שיהיה חשוב כשהוא ערב הרגל וזהו את יום השביעי האת מרבה את הרגל הסמוך לו עתה ברך את יום הז' שיהי' חשוב כאילו נהג אבלות ומפסיק האבלות. ואח"כ הוסיף תוספות ליום השבת ויקדש אותו ביחיד דהיינו כשבא לו ש"ק בשבת ולמ"ש נ"ר לא נאמר דצריך להשלים כל זי"א שכבר חל עליו ובא לו השמועה בשבת שאמרנו בדין הראשון דחשוב כאלו נוהג בו אבלות ממש ולזה אמר ויקדש אותו נתן לו קדושה יתירא כאלו לא בא לו השמועה אלא עד יום א' וכבר נעשית רחוקה ונתן טעם שכיון שבשבת זה