זבח השלמים צו

דמלך שמחל ע"כ אין כ"מ ולזה כדי שלא יאשימוהו למה אינו מוחל על כבודו והוא עניו כמ"ש הוא הקטן ומכתם לדוד לזה אמר שכיון שעתה הוא מלך ואלו הם קשים הוא בהכרח שישלם ה' לעושה הרעה כרעתו כי בידי למחול ואפילו שאמחול אין מחילתי מחילה ובפרט שאיני רשאי למחול כדמשמע בגמ' מעובדא דאגריפס דמשמע דיש אסור למלך שימחול על כבודו ודוק

קל שם י"ט מי יתן מותי אני תחתיך תיבת אני קש' להבינה ולע"ד דכיון דארבעה חשובים כמתים וא' מהם מי שאין לו בנים לזה לא קאמר מי יתן מותי סתם כי היכי דלא תימא דמיתה זו רצה לומר בה מי שאין לו בנים והוא היו חביבים לו בניו והא קמן שכל זה הצער היה על מיתת אבשלום לזה קאמ' מי יתן מותי ויהיה מן מיתה שתהיה בי אני ולא אתה. א"נ שהמצורע חשוב כמת או שירד מנכסיו או סומא ולזה הוצרך לפרש דלא מבעיא התם מיתה מהנו' דהיינו מצורע או לירד מנכסי שהייתי מתרצה תחתיך אלא אפי' מותי אני עצמי בגופי שאמות מיתת נפשי לא אבדי בצרעת או ירידת נכסים שהם ג"כ נקראו מיתה אלא אפי' בעצמי ממש וזהו אני ודוק (א"נ לע"ד המני"ח אי לא יאמר אני נפרש תחתיך אחריך כמו תחת בנו שדרש ר"פ במדרש ע"פ ויעלהו לעולה תחת בנו אחר בנו עי"ש לכן אמר אני תחתיך אני ולא אתה ודוק)

קלא ישעי' נ"ח וקראת לשבת עונג זו שבת לקדוש ה' מכובד זה יוה"כ וכו' י"ל עם מ"ש בגמ' אליבא דמ"ד דקניבת ירק ופציעת רמונים מותר ביוה"כ ואפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת עי"ש והיינו טעם מפני עגמת נפש שהאדם יש לו נחת רוח ועונג בקניבת ירק הנז' שיאכל תכף לערב וכמ"ש מפני עגמת נפש וא"כ זמש"ה וקראת לשבת עונג אפי' כששבת הנזכר הוא לקדוש ה' מכובד זה יוה"כ תקרא עונג דהיינו שתוכל לקנב וכו' כנזכר שהוא מכלל העונג. א"נ אם נאמר שאפילו מדאסר בקניבה ביוה"כ אם חל יוה"כ בע"ש בזמן הראיה מותר לקנב ולפצוע מפני כבוד השבת שלא ימתין לערב ליל שבת בתענית וזהו וקראת לשבת עונג מבע"י תקראהו אפי' שאז כשתקראהו היא לקדוש ה' שהוא יוה"כ בע"ש תקראהו כי הכי קי"ל יוה"כ מכין לשבת. א"נ עמ"ש במשנה מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיוה"כ לשבת והיינו וקראת לשבת מבע"י אפי' כשחל יוה"כ בערב שבת. אמר המני"ח ול"נ עם הדין שאמרו שאפי' במקום שאין מדליקין אם חל בשבת מדליקין שהוא מכלל עונג שבת והיינו דקאמר קרא וקראת לשבת כל עונג אפי' ביוה"כ שחל להיות בשבת והיינו שמדליקין מבע"י והיינו וקראת ע"ד שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה וכו' ודוק

קלב שם ס' תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל וגו' דקדקו למה בשתי חלוקות הא' אמר תיבות אביא ובב' חלוקות שניות לא אמר אביא והוא דקדוק טוב. והלע"ד והוא נכון שכוונת הפסוק לומר תחת הנחשת שנתתם לאויבים מאצלי אביא דבר מחודש דהיינו זהב ותחת הברזל שנתתם לצרים אביא מחודש מאצלי כסף בהם ותחת העצים יהיה הנחשת עצמו שנתתם לאויבים שנתתי לכם תמורתו הזהב וכן ותחת האבנים יהיה הברזל עצמו שנתתם לאויביכם שנתתי לכם תמורתו הכסף א"כ נמצא שהזהב והכסף הם מחודשים מהאל יתברך לכן אמר אביא אבל בנחשת והברזל שהוא בעצמו מה שנתנו הם לאויבים וכבר לקחו תמורתן זהב וכסף אח"כ יחזרו ליקח הנחשת והברזל עצמו חליפי העצים והאבנים ודוק. אמר המני"ח ברשותי' דמרן נוכל. לומר שהכוונה היא שרצה לתת ברכה עד בלי די באופן כזה דהיינו שתחת הנחשת והברזל שלקחו מהם האויבים יביא להם זהב וכסף ותחת העצים והאבנים יעריך ויחשוב אותם כאלו לקחו מהם נחשת וברזל שכבר אמר שחליפיהן ותמורתן הוא זהב וכסף ומאחר שעל העצים והאבנים יתן להם תמורתן זהב וכסף כחליפי הנחשת והברזל נמצא שהוא בהכרח שעל הזהב והכסף שלקחו האויבים מהן יביא להם אבנים טובות ומרגליות דהיינו קרא דקמן דקאמר הכי ושמתי כדכד וגו' ולזה לא אמר אביא בעצים ובאבנים יען לא יביא להם נחשת וברזל כפשטי' דקרא אלא יחשוב ויעריך אותם כאלו לקחו מהם נחשת וברזל וכבר הוא ידוע שתמורת הנחשת והברזל הוא זהב וכסף נמצא שבהכרח הוא לומר שתמורת הזהב והכסף יהי' קרא דלקמן דושמתי כדכד כדין וכדין ועם המצאה זו יוצדק ויומתק מאמר רז"ל שאמרו תחת רבי עקיבא וחביריו את מי אביא כי כבר כל החליפין נגמרו ולא נשאר כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות שבכל העולם שלא אביא לכם חלף הנחשת והברזל והעצים והאבנים שלקחו מכם נשאר פנוי ולחוב עליהם רבי עקיבא וחביריו כי אין לנו תמורתם כ"א בדם שופכו ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון ודוק. והבן כי הוא