זבח השלמים פה

חטאתם להכי קא"ל שימו איש חרבו ע"י לעשות מלחמה כי לה' המלחמה. א"נ מ"ש והיכן נאמר לו ר"ל שכיון שחז"ל א' באמרם אלה אלהיך ששתפו ש"ש ודבר אחר להכי קאמר דעל השיתוף מנ"ל שיהי' חיוב מיתה ואנן ק"ל שאין חיוב מיתה על השיתוף להכי קא' דמפ' זה למד מאו' זובח לאלהים ונודע ששם זה הוא שם מושאל לשם השיתוף כי חול וקדש מעורבין בו באו' יחרם ולא א' יסקל דהיינו משא' סיפיה דקרא בלתי לה' לבדו דוקא ולא בשיתוף ואז אם יעשה בשיתוף אין דינו בסקילה רק יחרם ניתן הדבר ביד ב"ד או יחרם ממונו או אם נראה לב"ד לצורך שעה יחרם ממש בהרג אך לא בסקילה כדי שלא יטעו שעל השיתוף חייבין כעע"ז ממש ורמז הפסוק הזה שעל השיתוף חייב כפי ראות ב"ד ומשה ראה שראוי לסייף ודוק ונכון. ועם הקדמתינו בענין זה וכה שהכוונה שמשה בתחלת נבואתו שהיה טירון לנבואה עד שלא בא להר סיני ונגש אל הערפל נתנבא בכה כה אמר ה' כחצות וכיוצא ולפי שהיתה נבואתו במדריגת שאר הנביאים אספקלריא שאינה מאירה והיינו כה כדמיון הדבר אבל כשעלה אל האלהים עלה לראות באספקלריא המאירה ונתנבא בזה שהוא מורה באצבע דבר ברור כאור ולזה הוקשה להם כאן והיכן נאמר דאין לומר שה' אמר ליה דבור זה שא"כ לא היה או' בלשון כה אלא בלשון זה ומאחר שעלה למעלה זו ודאי לא ירד דמעלין בקדש תנן אלא ודאי שלא היה דבור ממש מאת הי"ת אלא משה לימדו מדבור אחר שדימה מלתא למילתא ודן דין זה ודוק ונכון (עיין מש"ל בסי' ל"ו)

אמר המני"ח אפשר לומר לע"ד עם משאחז"ל במקום אחר על פ' זה והיכן נא' בלך רד נ"ל שכוונתם לומר שמלת רד הוא מלשון רדה בעם מכת מרדות ומעת היות משה במרום והודיעו ענין העגל וא"ל לך רד הבין כוונת רד שהוא לייסרן מכת מות וכוונתם לתרץ למה נא' בלשון כה שנבואת משה משעה שעלה בלשון זה ולא כה ותרצו לפי שלא נא' לו בפירוש אלא ברמז מאו' רד ופשטיה דקרא היינו למשה ומשה הבין דרד היינו פועל יוצא רד לעם ויסר אותם והיינו כנבואת אספקלריא שאינה מאירה שלא היה הדבר ברור ודוק. או יאמר שכוונתו לומר שבעונות כיון שעשו העגל ירד משה מגדולתו ולזה נתנבא בכה כשאר הנביאים וזה נרמז לו באו' לך רד רד מגדולתך שלא תתנבא בזה והגם שנאמר שלא כוונו חז"ל לכך עכ"ז קבל האמת ממי שאמרו כי מקום הניחו לנו כיון שיש יסוד מחז"ל שדיבור זה כה אמר ה' שימו נאמר לו בלך רד ודוק. ובזה הבנתי משאחז"ל גבי מעשה זמרי שא' ה' למשה התרפית ביום צרה צר כחכה שדרשו צר כח כה ששם התנבאת כה א' ה' שימו א"ח וכאן צר כח כה שהכוונה לומר הגם שנתעלמה ממנו הלכה עכ"ז איך צר כח כה ששם הוא בהכרח שדנת מעצמך בלי נבואה כמ"ש מ"ה מ"ז ז"ל לעיל מראות שא' בלשון כה וכיון שכן הכא נמי היה לך לדון מעצמך למגדר מלתא שהיה ראוי להורגו אפי' שהתרפית ונתעלמה ההלכה ודוק

קיג במ"ר בראשית בראשית ברא. אלהים וגו' ארשב"י מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה וכו' אלא עולה לה' מנתה לה' וכו' ת"ל קרבן לה' והרי דברים ק"ו ומה מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול ש"ש להקריב המחרפים והמגדפים והעובדים ע"ז עאכ"ו שימחו מן העולם. זה יצא ראשונה בדברי הרב ז"ל שהרי בפ' כהן משיח כתוב לה' לחטאת ובפרשת אמור כתיב אשר יקריבו לה' לעולה. ותרצתי לע"ד דעד כאן לא קאמר אלא כשרוצה האדם לו' לה' חטאת שלא יאמר אלא חטאת לה' אבל כאן או' בלמ"ד לחטאת הוא ראיה שהם דברי הפסוק ולא דברי המקדיש שהמקדיש אינו או' אלא לה' לבד וקרא מפרש שכוונת המקדיש היא לחטאת דאל"כ היל"ל לה' חטאת כשאר קראי וכן הוא ההבנה בהך קרא דפרשת אמור דקא' לה' עולה בלמ"ד וכן פי' הרב וזכיתי לדעתו עי"ש. וזאת שנית כסה אור ולא גילה שהקשה בהאי ק"ו למאי קא בעינן לי' דהא כל אלו המחרפים ועע"ז עונשם הוא מפורש בכתוב וק"ו למאי אהני לן ואפילו שנאמר שרצה בזה לו' שימחו מן העולם ר"ל אפי' מהעה"ב גם זה קרוב לפשיטא. וע"ק היכי יליף מק"ו שימחו מן העולם שאעפ"י שבאמת דין הוא שימחו אבל לא נפיק מהכא מהאי ק"ו אלא איסור' ולא עונש זה ודיו לבא מן הדין וכו' והניח הדבר בצ"ע עי"ש הגם דקושיא זו בתרייתא אינה קושיא כ"כ דמאן לימא לן דאית לי' להאי תנא דיו לבא מן הדין וכו' ואימא דס"ל כר' טרפון דלית לי' דיו ומכיון שבזה הדבר הקל שמזכיר בתחלה לה' קרבן איכא איסורא אעפ"י שאינו לבטלה מינה למחרפים ולעע"ז שימחו לפי שמזכירין לבטלה ולחירוף ח"ו אבל קמייתא קשיא. ולכאורה היינו יכולין לומר שכוונת ר"ש לתרוצי