זבח השלמים פד

והנלע"ד שהנה הרואה יראה שהעצרת הסמוך לחג הפסח הרחיקו חמשים יום ועשוהו י"ט בפני עצמו ושמחה שפני עצמה והנה בעצרת הסמוך לחג הסוכות טפלו אל החג ולא הרחיקו ימים כדי שיהיה י"ט בפני עצמו ואם כן תאמרו שאני מחזיר מכם י"ט בראות שנתתי יום עצרת זה סמוך ונטפל לחג לזה אצטריך לשלול ולומר חייכם שכוונתי להוסיף מועדות שתשמחו והנה בעצרת שאחר הפסח יש שמחה כי עת הקציר הגיע והשמש זרחה על הארץ משא"כ אם אקבע לכם עצרת בימות הגשמים כי הגשמי' מעכבים אם בסחורה אם בדרכים וכיוצא כזה וכן אחז"ל טעם זה עיין בדבריהם וכן פי' בספרי הראשון מ"ש הפסוק ביום השמיני עצרת ותדע למה אני מצוה שתהיה ביום הח' ולא מופרד כעצרת של פסח לכם להנאתכם ולטובתכם עי"ש כמ"ש ואי נמי שיאמר נא ישראל הנה ה' אם צוה מועדים לו צוה כמש"ה בפ' אמור עצרת תהיה לה' אלהיך ר"ל שתקרא ותיגע בתורה ושמחה איננה לזה א"ל בפרשה זו תדעו שאיני מחזיר מכם י"ט ונותנו אלי שיהיה הי"ט אלי כמ"ד שלא נתנו י"ט אלא לעסוק בתורה אינו כן אלא אני מוסיף מועדות שתשמחו אתם בו ולכן אני אומר עצרת תהיה לכם והיינו כמ"ד חלקהו חציו לה' וחציו לכם: מטות

קיב מה שהביא רש"י ז"ל דרשות זה הדבר בפ' מטות ולא בפ' שחוטי חוץ שהוא הראשון כתבתי בס' הראשון דשם לא שייך לומר משה נתנבא בזה וכו' דיקשה למה רמז רמז זה שמשה נתנבא בזה דהיינו איספקלריא המאירה בדין שחוטי חוץ ולא בדין אחר וא"כ מוכרח שלא יש תירוץ רק תירוץ שא' בגמרא שבא למיעוט שוחט ולא מולק עי"ש בגמ' אבל בכאן בפ' מטות יש קשר ושייכות לדרוש זה שהודיענו פה שמשה נתנבא בזה ושייך עם פרשת נדרים וא"כ פה שייך ב' תירוצים משא"כ שם להכי לא הביאו רש"י ז"ל עי"ש באורך

ועוד לאלוה מילין דשם נאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר א"כ אומר שלעולם לא נתנבא משה בזה רק הקדוש ברוך הוא א"ל שיאמר לישראל זה הדבר לשני פנים אפשר להגדיל גדולתו של משה בעיני ישראל א"נ כיון שהם היו רגילים לזבוח לשעירים והיו אדוקין בעבירה זו כמ"ש שם הפסוק א"ל הי"ת שיאמר להם לישראל שדבר זה רצה בבירור באספקלריא המאירה בלי פקפוק ודמיון ולעולם דמשה לא נתנבא בזה שהוא מעלה גדולה אבל כאן בפ' מטות שמשה מעצמו אמר וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר משמע שנבואתו היה בזה שלא מצינו שה' א"ל בזה הדיבור שיאמר זה הדבר אלא ודאי שאמיתות הדבר היה שלעולם היה מתנבא בזה דהיינו אספקלריא המאירה דודאי דחלילה דמשה היה משבח את עצמו בדבר שלא היה בו ח"ו ודוק: עכ"ז עדיין לא נחה דעתי למה לא הביא רש"י בפי' מה שדרשו בגמ' בזה הדבר דשחוטי חוץ אתא למעוטי מולק וכיוצא כשם שהביא כאן בפ' מטות שני דרכים ובפרט הדרך השני שא' החכם בהתרה ובעל בהפרה. שבמקום שנאמרה דרשה זו בגמרא בבתרא שם שם דרשו גם כן זה הדבר דשחוטי חוץ למיעוט ונתנו צריכות בגמ' ועדיין הדבר צל"ע אלא שאין הפנאי מספיק עד יערה עלינו רוח ממרום

ובזה שאמרו שמשה נתנבא בכה ובזה חדשתי מ"ש חז"ל כנ"ל מכילתא בפ' כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו והיכן נאמר לו זובח לאלהים יחרם עי"ש דנתקשינו טובא מה כוונתם לו' היכן נאמר פה נאמר שאינו הכרח שהתורה תארך לומר הנבואה קודם וזה לך האות פ' נדרים שלא נאמר בתורה שנאמרה לו מאת ה' ועכ"ז ידענו שכל מה שאמר משה משם ה' כך היה שנ' לו שיאמר לישראל כי עבד נאמן ביתו קראו בפה מלא וכמו שהאריך הרמב"ן בכמה פרשיות שבתורה

ולע"ד כוונת חז"ל לומר שכיון שדין עע"ז היא בסקיל' איך אומר שאמר לו ה' שידונו בהרג וחז"ל נתקשו בזה ותירצו שדנן כעיר הנדחת ועדיין צריך טעם כי אנשי עיר הנדחת הם בסייף וממונם אבד וכאן לא מצינו שממונם אבד וכיון שהיו יחידים אין דינם כעיר הנדחת ובספרי השני כתבתי תירוץ נכון לזה עי"ש. ותירצו שדין זו הוציאו משה מפ' זובח לאלהים יחרם והכוונה היא אפשר אם היה לנו כח לומר שכאן נמי החרים את נכסיהם וא"כ היינו ממש כאנשי עיר הנדחת שדינם בסייף ומכלל שנאמר שם יחרם ולא א' יסקל היינו בדין כזה שהוא בסייף ואמר יחרם על הממון דשייך בנכסים חרם. א"נ הכוונה שדקדק משה שנאמר שם יחרם ולא אמר יסקל כדינו אלא רצה לרמוז התורה שכשא"א לעשות דינו הראוי לו יחרם במה שיוכלו וכאן לא היה שעה לדונם בב"ד כי אולי יתחברו עמהם אחרים ותגדל