זבח השלמים עז

לכל אשר צוה ה'. ביד משה שלקה בצרעת ותכף נטהר כך היה כל מעשה צואתו זו ועכ"ז לא הרהרו וקבלו דין שמים עליהם והנה שכרם אתם כי כל אשר יערער על הכהונה ילקה בצרעת כיון שאהרן לזכות בכהונה נתבייש ביום טהרתו הבא ליכנס במחיצתו ילקה בצרעת ואולי לזה לא לקה בצרעת בדברם מרים ואהרן על משה שכיון שהיה עלול בענין צרעת הנפש שמא ח"ו לא יתרפא ויתפעל הרבה לכן לא לקה כמרים והיינו מ"ש ויפן אהרן מסיבת צרעתו הקדומה ואולי רמז רמז לו שראוי ללקות ולא לקה כדי שלא יתפעל כיון שהיה עלול

א"נ שימצא השטן מקום לקטרג שלא יתרפא כיון שהיה לו עון ישן שראוי ללקות בצרעת נושנת וכל זה כיסה הכתוב מפני כבודו ואנחנו הוספנו בכבודו והגדלנו כח יושר קו הדין כי נורא אלהים ממקדשיך ולכן אמר הכתוב זכרון לבני ישראל רוצה לומר אלו המחתות הם זכרון אשר לא יקרב איש זר כדי שלא יארע לו כקרח. גם יהיה זכרון אותו הדבר אשר צוה ה' ביד משה שהוא הצרעת יהיה לו לזכרון בין עיניו לאיש הלזה שהגם שלא יהיה כקרח לפחות יהיה מצורע ולכן יהיה לו זכרון ועם פירוש זה אינו חסר מהמקרא כלום כי מ"ש כאשר צוה קאי לתיבת זכרון וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ודוק

ונרחיב הדבר שהנה בתיבת לו זאת יש שלשה פירושים האחד קאי שדיבר לו ביד ע"ע צרעתו או ע"ע הכהונה. נמצא דלא קאי אמשה. ב' קאי לאהרן וכפי' רש"י ז"ל שדיבר ה' ביד משה עליו ותיבת לו היא עליו כי כל לי ולו ולך הסמוכים אצל דיבור הם עליו. ג' קאי לאותו האיש זר שיקרב ידע שמה שצוה ה' ביד משה יארע לו לאיש זה הנז' וכן פירש יונתן כדי שיהי' פירוש כלול מכל הג' פירושים יהיה עם מ"ש שגם אהרן לקה או היה ראוי ללקות נעשה ונטהר ביום טהרתו שנבחר לכהונה והיינו משה ידע בבירור שהאיש הזר אשר יקרב להקטיר יהיה לזכרון בין עיניו הענין אשר צוה ה' ביד משה

ועיין בילקוט תהלים מזמור ס"ג בתחלתו ותמצא דבר חידוש שמשעה שמתו בניו של אהרן א"ל ה' אמור אל אהרן שכל מי שיכנס לפני' בלי רשות יצטרע וראוים בניך להצטרע אלא שאינו כבוד כיון שהיו גדולים וטוב להם המיתה יע"ש. והיינו כאשר דבר ה' ביד משה לו לאהרן שכבר אמר לו דבר זה דלעתיד שכל מי שיכנס שלא ברשות יצטרע עיין שם וכוונתם נ"ל לדרוש שאמר דוד צמאה נפשי ולא מבעיא בהיותי בארץ ציה ועיף בלי מים בח"ל אלא כן בקודש חזיתיך בהיותי במקום הקדושה אשר חזיתיך כמה פעמים צריך להיות בצמא ועייפות לראות עוזך וכבודך עד שתרשיני לראותך ודוק: חקת

ק הגם שראיתי מראות אלהים שהכריחו בספרי שקבלת דם הפרה הי' ביד ולא בכלי וילפי לה מלוג שמן של מצורע ע"ש היטב הדק עם פירוש המגיה אשר בספרי בית מדרשנו י"צ אכי"ר עכ"ז נכספה וגם כלתה נפשי שיהא רמז במקרא גם יכולתי בפרט לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ר קבל דמה בכלי פסולה שנא' ולקח אלעזר וכו' מצותה מצות יד וכו' עי"ש ומהיכא יליף לה מגופי' דקרא אדרבה סתם לקיחת דם הוא בכלי אם בפר כהן משיח ובפרים הנשרפים ובדם אשם דמצורע

ולכן נ"ל בטוב טעם ודעת קדושים אמצא דהוקשה להם דודאי מש"ה ולקח אלעזר וכו' מדמה לקיחה זו היא הטבילה וקשה טובא דהיל"ל כמ"ש בפר כהן משוח בפירוש וטבל אלעזר מדמה באצבעו והוא דקדוק נכון וצחות לשון תורתינו הקדושה אלא מדנקט דין הטבילה בלשון לקיחה שהוא קבלת הדם הוא להשמיענו שקבלת הדם הוא כטבילה מה טבילה באצבעו אף קבלה ביד אליבי' דהרמב"ם ז"ל לעיכובא ואליבא דהראב"ד ז"ל למצוה ודוק

קא במס' ר"ה ד' כ"ט כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וכו' והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית וכו' אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקין ע"כ. וק"ק כי מה זו שאלה וכי נחש ממית או נחש מחיה והלא הן הן נוראותיו הן הן גבורותיו כי הוא אמר ותהי מאחר שהדבר מצוה מפי ה' אין להקשות ולהכריח שהדבר תלוי בתשובה ובשלמא ברישא דמתניתין גבי והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק כיון שהוא ספור התורה מקשה שפיר וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אבל כאן שהם דברי ה' מה זו תשובה כי הוא צוה ויעמוד

והן אמת שהיינו יכולים לומר דאין דברי המאמר בדרך שאלה אלא ע"פ דברי הרמב"ן בפירוש התורה האריך הרחיב שאדרבא לנשוך ראות בצורת