זבח השלמים עה

והן כעת בהעלותי על ספר דברי אלה חדשתי עוד דרך אחר יותר פשוט ונכון מכל האמור בהיותי עוקר הקושיא מעיקרא דלית כאן היפך כי הנה מוסכם שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר בו ובפרט כשאין שם תנאי מה גם היכא דאיכא הכזבת הנביא המשולח אזי הדבר הטוב ההוא נשאר אצלו יתברך כמושבע ועומד מעצמו לקיים דברו הטוב אשר יצא מפיו ובפרט באמיתות ידיעתו שאינה כידיעתינו בודאי אין ספק שקודם שיוציא הדבר הטוב ההוא מפיו ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריא מגיד מראשית אחרית מגיד לסוף דבר בקדמותו וגומל לאיש חסיד כמפעלו אשר עתיד להפעיל לפניו כמש"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. ויהי כי כן הנה ה' הנראה אל אברהם בשרו והבטיחו בלשון זה אבל שרה אשתך יולדת לך בן (ולא שנים) וקראת שמו יצחק והקמותי את בריתי אתו לב"ע לזרעו אחריו ואת בריתי אקים את יצחק אשר תל"ש למועד הזה בשנה האחרת (ולא כזאת ועוד אחרת) ואח"כ ע"י המלאך המשולח לבשר את שרה נתוסף לו חותם אחר במאמר שוב אשוב אליך כעת חיה וגו' וכל הבטחון הטוב הזה הי' מחמת שהשי"ת הוא היודע סוף המעשה במחשבה תחלה וכמ"ש רש"י ז"ל כי עתה ידעתי הודעתי לאחרים ומעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאו"ה התמהים מה היא חבתי אצלך ועד"ז גם אני אפרש אומרו בי נשבעתי נאם ה' מדלא אמר בי אני נשבע ודאי שר"ל כבר אני לעבר נשבעתי בעצמי על מה שהייתי יודע בך כי תעשה הדבר הזה ולא תחשוך את בנך א"י כי ברך או"א א"ז וגו' ומאחר שכן שלדעתי זה הוא אמיתות הפשט הרי זו נמצאת תפלתינו זכה מיוסדת כסדר וכשורה דהיינו השבועה שהיא דבר ה' האמור קודם העקידה ולעולם שאחר העקידה לא נשבע מחדש הרי זה אב לכולם שדבר ה' הטוב היא אצלו שבועה ואנא גמירנא לה מהכא בתנאי קודם למעשה שלא יהיו דברי אלה נגד האמת שא"כ יהיו בטלים לא שרירין ולא קיימין ולבטלו ולהוי כעפרא דארעא ודוק וק"ל

אחר כותבי כל האמור ראיתי מ"ש הרב החסיד וירא ה' בעל ס' כבוד חכמים ז"ל בפרקיו הנחמדים פרק כ"ו דף נ"ה יעי"ש לשון המתחיל וזהו שאנו אומרים וזכור לנו וכו' עד כמו שכתוב למעלה שכמעט רוצה לתרץ היפך הסדר הזה וע"פ דרכו יכולים גם אנו לומר שע"י השבועה שנשבע הקב"ה לא"א ע"ה נתקיים לנו שהעקידה היתה רצויה ומקובלת כמעשה מאחר דצירף הקב"ה את מחשבתו הטובה של א"א כאלו עשה מעשה ולפיכך אנו מקדימין הזכרת השבועה קודם העקידה ודוק כי ק"ל אחר שתעיין הקדמותיו שם כי השבועה נמשכה ע"י מעשה הטוב של העקידה לזכות זרעו של אברהם ויצחק והרי זה כמקבל טובת הנאה מחבירו שצריך דעת עצמו להתיר השבועה נמצא שכל תכלית כחינו בתפלה זו אינו אלא מכח השבועה שנמשכה ממעשה העקידה ודוק

צז בענין מ"ש משה ומה כסא של ג"ר וכו' כסא שר"א וכו' והקושי מבואר שכיון שגם הוא מבניהם א"כ אינו כסא שר"א אלא אדרבה של ארבעה רגלים אומר למזכרת עד יזמין ה' דבר נאה שכוונתו שכיון שלא תועיל זכות משה שינצלו ישראל בימיו רק זרעו האבות יהיו מצטערים ולא ירצו שזכותם יגן בעד משה ובניו אפילו שהם מזרעם כיון שלא התפלל עליהם ובפרט אם יש לו אשם מצד שקרב הערב רב שהם עשו העגל או מצד שלא פירש להם שיום ארבעים הוא מלבד יום לכתו ולכן לא ירצו האבות שזכיתם תועיל למשה ונמצא נשאר כסא של רגל א'. א"נ כוונתו לומר שכיון שלא הועיל זכות האבות לשינצלו כל זרע ישראל הוא בודאי שאין להם זכות כ"כ או שתמה זכות אבות וא"כ כ"ש שזכותי תכף יתום ומה יועיל לזרעי אם ח"ו ירשיעו בודאי שאתה מוכרח להצילם לא מצד זכות אלא מצד השבועה של האבות או מצד רחמיך וא"כ גם עתה עשה כן פדה והצל כל עמך ישראל כיון שסוף כל סוף מוכרח אתה לבוא לידי מדה זו לעשות למען שמך או מכח השבועה ודוק: קרח

צח ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת. תיבת אתן קשה מאד בעיני. ולע"ד עמ"ש בגמ' פ"ב דשבועות א"ר הונא זר שהיפך בצינורא חייב מיתה וקא' בגמ' היכי דמי אי דלא הוה הפיך בהו לא מעכלי פשיטא ואי דאפילו דלא היה מהפך להו מעכלי מאי קעביד לא צריכא דאי לא הוה הפיך בהו מיעכל בתרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא ע"כ ופסקה הרמב"ם פ"ט דביאת מקדש. וזהו ואתה ובניך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ועבדתם אתם עבודת מתנה ואפילו על