זבח השלמים סז

הרא"ם ז"ל דאימא בחנק כי כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. וכ"ת דוקא כשאומר יומת דמשמע ע"י אחרים אבל ומת או ומתו משמע מעצמם ע"י שמים זה אינו דהרי גבי נביא השקר כתיב בי' ומת הנביא ההוא ואמרו שהוא בחנק ע"י ב"ד א"כ הכא נמי נימא הכי. ובימי חורפי הייתי אומר דהתם יש הכרח לומר דהוא מיתה בידי אדם אע"ג דכתיב ומת ולא יומת מדכתיב שם לא תגור ממנו ואי המיתה בידי שמים היא ממה אתיירא ממנו אלא ודאי שהוא מיתת ב"ד ולהכי אצטריך לומר לא תגור ממנו ועשה בו את הדין אבל לעולם כשלא יש הכרח ולא כתיב יומת אינו אלא בידי שמים ועתה ראיתי שהובא בס' ק"מ משם הג"א. ול"נ לי עתה דנימא דגלי לן התורה דאפי' היכא דכתיב ומת הוא בחנק והראיה מנביא השקר ונילף מינה וכן קושיא זו איתא על דרך הרא"ם ז"ל ומה שהובא בס' הנזכר

ולע"ד דלעולם דכל מיתה האמורה בתורה סתם בין ומת ובין יומת הוא בידי ב"ד בחנק. וכאן ממה דכתיב ולא ישאו עליו חטא וסמיך ומתו נראה להם לרז"ל שבכל מקו' דכתיב נשיא' חטא אינו מיתה בידי אדם אלא בידי שמי' או כרת או מיתה בי"ש ועיין פ' אחרי מות גבי ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו דארז"ל שהוא בכרת והכריחו בת"כ שם גבי כי יקלל שם אלהיו כתיב ונשא חטאו לפי שאינו שם המיוחד ויכול לומר לאלקי נתכוונתי הי"ת שיודע מחשבות ידינהו כדאיתא ברז"ל והזוהר א"נ במזיד ולא אתרו ביה שהיא מכלל הל"ו כריתות דתנינן במתניתין ורבים כיוצא בזה ואוכליו עונו ישא דפגול ונותר א"כ מיתורא דולא ישאו עליו חטא דל"ל ודאי כיון דקא מזהיר עליה דאיכא חטא אם יאכל בטומאה אלא ודאי לגלויי דומתו הנאמר סמוך ליה הוא בידי שמים ככל נשיאת חטא שהוא בידי שמים וכאן כרת א"א דמיתה כתיבה ביה ולא כרת רק שמענו שהוא בידי שמים ולא חנק. א"נ ג"כ מדס"ל ומתו בו כי יחללהו אני ה' מקדשם משמע דס"ל מיתה זו היינו ע"י אני ה' שמקדשם עתה שאוכלים בטומאה אני ה' דיין נאמן ליפרע מהם ע"י אני ה' א"כ הרי שמית' זו בידי שמים ולא כשאר מיתה שהוא בידי אדם בחנק ודוק

אמר המני"ח ולע"ד נראה דכיון דלעיל בקדשי שמים ר"ל קדשי מזבח אמר ונכרתה לבד א"כ ס"ד דבתרומה הקלה יהיה מיתה בידי אדם אלא ודאי שהוא מיתה בידי שמים שהוא קלה מהכרת או למרבה שוים ודוק שהוא נכון לפשט וקמ"ל: בחקותי

פה ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. הקשה לי טובא דברישא א' ממנה בלשון נקבה ואח"כ ממנו בלשון זכר בדבר שיש בו רוח חיים

והנלע"ד א' הכתוב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה איירי בבהמה נקבה שהקדיש עוברה ולא היא דהוה אמינא כיון דאמו לא קדשה לא חייל קדושה אעובר כסברת בן פדת בספ"ק דערכין

א"נ הוה אמינא דכיון דעובר ירך אמו ואימא דהירך הוא מהארכובה ולמעלה דהוא אבר שהנשמה תלויה בו ופשטה קדוש' גם אאמי' כדין אבר שהנשמה תלויה בו להכי קאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' וזה הקריב ממנה הולד שבמעיה ולא היא דינו הוא כאלו הוא זכר דקי"ל דכל אשר יתן ממנו לה' אותו אבר דוקא קדוש ולא פשטה בכולה כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק וימכר לחייבי עולה חוץ מדמי אותו אבר עי"ש בהרמב"ם אם בעובר הוא הדין הזה דחייל קדושה כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכ' מעשה הקרבנות ספט"ו והעובר יהיה קדש ואמו חולין ולא פשטה קדושה אאמו כדין אבר אלא ששם שהכל גוף א' הא מיהא פשטה לימכר לחייבי עולה ויקח בעליו דמי כולה חוץ מאותו אבר אבל כאן שהם גופים מוחלקין העובר קדש ואמו חולין, וכן נראה מדברי ר' יוחנן שם ספ"ק דערכין דקאמר ר"י סבר עובר לאו ירך אמו ואע"ג דאימי' לא קדשה לגופה ולד מיהא קדוש לגופיה עי"ש. ומפני שהזכיר דין עובר דקדש וכן אברים סמוך ואמר שבענין תמורה אינו כן אלא לא יחליפנו ולא ימיר אותו דוקא אבל אין ממירין איברים ועוברים בשלמים ופסקה הרמב"ם ספ"ק דתמורה האומר רגלה של בהמה זו תחת עולה זו או שאמר עובר בהמה זו תחת עולה זו אינה תמורה ודוק: במדבר

פו בזוהר על ענין המצוה כתב שהמצוה הולכת ומכרזת ואומרת פלניא עבד יתי