זבח השלמים סג

דמרבינן בהו אנוסה כדרש"י ז"ל א"כ והוסמך לקרא קמא דאחות מרבינן ג"כ אחותו מאנוסה וקרא בתרא דבת אשת אביך דמדכר אשה למעוטי נכרית ושפחה ודוק: קדושים

פ כתיב וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו. ובפרשת אמור כתיב וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. ודקדקתי למה בקרא קמא כתיב תזבחוהו ובקרא בתרא כתיב תזבחו ולע"ד מציאה מצאתי וזכיתי בה עם מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין דין י"ג ז"ל תודה ששחטה לשם שלמים עלתה לבעלים. ושלמים ששחטן לשם תודה לא עלו לבעלים לפי שהתודה נקראת שלמים ושלמים לא נקראו תודה ע"כ. א"כ מה טוב ומה נעים דבקרא קמא דכתיב גבי שלמים כתיב תזבחוהו ר"ל דוקא לשמו ולא לשם תודה כי השלמים לא נקראו תודה. אבל בקרא בתרא דכתיב גבי תודה כתיב לרצונם תזבחו ולא תזבחוהו לפי שאפי' שתזבחו לשם שלמים יעלה לרצון לפי שהתודה נקראת שלמים להכי תזבחו לשם מה שהוא ודוק

ואני חשבתי לומר דבר זה בעצמו דלגבי שלמים אמר קרא תזבחוהו דוקא ולא לשם תודה לפי שממעט באכילתו שהתודה נאכלת ליום ולילה. אבל לגבי קרא בתרא דמיירי בתודה אמר תזבחו אפילו שלא לשם תודה אלא לשם שלמים לפי שמרבה באכילתו שהשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחת. משא"כ בשלמים שאם ישחטהו לשם תודה מביא קדשים לידי פסול לפי שממעט באכילתו מצאתי שורש דין זה בהרמב"ם ז"ל בהלכות פסולי המוקדשין פרק ששי דין רביעי ודין חמישי עי"ש

סא שם בהלכו' הנז' פ' ט"ו דין י"ד כתב הרמב"ם ז"ל עולה ששחטה על מי שאינו חייב קרבן כלל לא עלתה לבעלים שהרי שחטה שלא לשם בעלי' ואע"פ שזה ששחטה לשמו אינו מחויב כלום בעניניו אי אפשר שלא יהי' חייב כפרה לשמים שאין לך אדם מישראל שלא עבר מעולם על מ"ע עכ"ל

והקשה שם הרב מרן בעל כסף משנה, דלעיל בדין ט' כתב שמא מחויב הוא ואינו יודע וכאן נתן טעם ואמר שאי אפשר שלא יהי' לו כפרה. ובגמ' נתנו טעם זה ולא הא' ומשמע דרבינו הוה גריס לתרוייהו והוי כתיב תרי טעמי יע"ש ודבריו דחוקים הן אמת דהאי חליף גרסאות יש כדס"ל למרן ז"ל אך הגירסא היתה בדברי רבינו ז"ל דלעיל דאיירי בחטאת ששחטה לשם מי שאינו חייב כלל שאם הי' חייב עולה ושחט חטאת לשם אותו האיש שחייב עולה קי"ל שחטאת מכפר על מי שמחויב עולה כמ"ש בגמ' ולהכי כשרה אך לא עלתה לבעלים לפי ששחטה לשם אח' שמחויב עולה אך כששחט החטאת לשם מי שאינו מחויב לא עולה ולא חטאת אלא שאר קרבנות זו היא פסולה מתורת ספק שמא מחויב חטאת והרי זה כמי ששחט לשם מי שהוא חייב חטאת דפסולה משום וכפר עליו ולא על חבירו שחייב כמותו. רק שהתם פסולה בודאי והכ' מכח ספק שמא מחויב חטאת וכיון דלא ידעינן ודאי שחייב עולה הוי לי' חד ספק בכל הקרבנות ומכללם שמא חייב חטאת ופסלינן לי' מספק. ובענין זה דהוא חטאת לא אמרינן אין לך אדם מישראל שאינו מחויב חטאת דבקום עשה לעבור עה"ת אין הדבר ודאי שיעבור אדם על מצוה אחת שבתורה שחייב עלי' חטאת אבל למטה דהיתה עולה ושחטה על מי שאינו מחויב כלל כזה אמר כשרה דלא קפיד קרא כחטאת דכתיב בי' וכפר עליו אבל עכ"פ לא עלתה לבעלים כי אותו האיש ששחטה לשמו הוי בעליו כי אין לך אדם מישראל שלא ביטל בשב ואל תעשה מצות עשה דשב ואל תעשה שכיחא טובא ודוק

ועם זה הבנתי מה שהקשו בת' הקודמין בההיא דאמרו בגמ' מד' שמתו בעטיו של נחש בלי חטא. דהא כתיב אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ותי' בהדיא [ברוב[ (כתיב) בני אדם קאמר אבל יש מיעוט בלא חטא יע"ש. והקשו בההיא דסנהדרין כשאמר ר"א חימה עזה יש בעולם ואמר וכי יש דבר בתורה שלא קיימתי ואמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ וכו' יע"ש וכפי דברי התוס' הכי אפשר דר"א הוא מן המיעוט

פב נכספה וגם כלתה נפשי לדעת מה זה ועל מה זה ראיתי בדברי מרן בש"ע י"ד סימן רצ"ה ס"א כתב שכלאי אילנות שהם בכלל מש"ה שדך לא תזרע כלאים והיינו דרך הרכבה והעובר לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בח"ל. ובסימן רפ"ז ס"א כתב הזורע ב' מיני זרעים כא' בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא ת"כ וכתב עוד בסעיף ב' ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בח"ל ואפילו לערב הזרעים בתחילה ולזורעם בח"ל מותר ודברים אלו דברי קבלה ע"כ. ואם