זבח השלמים סב

ונתקשיתי טובא למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש מה הוא כרת אחר שכבר גילה דעתו בפ' לך לך גבי כרת דמילה שפי' כן עי"ש ובודאי שכוונתו לאפוקי מפי' ריב"א ז"ל שפי' בתוס' שכרת הוא ימיו נכרתים לבד ודוקא בעריות איכא תרתי כנז' שם ביבמות באורך. וא"כ מאחר דבמילה כבר גילה דעתו דהוא שוה לעריות א"כ אין צורך לפרש כן בשחוטי חוץ ואם נדחוק דהיינו אומרים שהמילה שאני לחומרתה שהיא דוחה שבת ושקולה ככל התורה ולהכי היא כדין עריות שזרעו נכרת וימיו נכרתים אבל בשחוטי חוץ היינו אומרים דלא הגם שזה דוחק דבעריות אין לנו אלא מטעם דכתיב בהו כרת וערירים וילפי אהדדי ודעת רש"י דבכל מקום דכתיב כרת הרי הוא כעריות ואית בי' תרתי וכבר גילה דעתו בכרת מילה א"כ בודאי דס"ל דכולהו כרת כעריות משוינן להו א"כ לא הי' צריך לכותבו גבי כרת דשחוטי חוץ ואלו הי' זה לבד החרשנו. אבל עוד קשה בלשון רש"י ז"ל דהי' לו לכתבו גבי כרת דשחוטי חוץ שהוא בתחילת הפרשה ולא פירש כן אלא בכרת דמעלה איברים בחוץ וצריך טעם למה ודוחק לפרש שבא להכריח סברתו דהכרת הם תרי מילי ימיו וזרעו דלא כריב"א ז"ל מדכתיב הכא גבי מעלה איברים בחוץ ונכרת האיש ההוא מעמיו משמע מכל וכל זיני או' כמ"ש לעיל בשחוטי חוץ ונכרת ה"ה מקרב עמו דמקרב היינו ימיו אבל מעמיו הוא מכל וכל כי זה דוחק

והביאור לע"ד דרש"י ז"ל לא לפרושי מהו כרת הוא דאתא כי זה כבר למדנו מכרת דמילה אלא דברי רש"י קשורין עם הלשון שכתב לעיל מזה וז"ל אשר יעלה עולה לחייב על המקטיר איברי' בחוץ כשוחט בחוץ (ר"ל בבהמה שנשחטה בחוץ והעלה איבריה בחוץ) שאם שחט אחד והעלה חבירו שניהם חייבים עכ"ל. עם פי' הרא"ם ז"ל שפי' שהגרסא בשוחט בחוץ בבי"ת ולא בכ"ף עי"ש ואח"ז הביא לשון זה דונכרת וכו' והכוונה דהוקשה לו למה פירש ואמר שאם שחט א' והעלה חבירו שניהם חייבים ולמה לא פירש הכל באדם אחד שאם שחט והעלה חייב שתים לזה א' תדע למה פירשתי כן לפי שדעתי שכל כרת הם תרו מילי ימיו וזרעו א"כ באדם א' שכבר. נתחייב כרת על שחיטתו העלאתו מה תחייבנו ובשלמא אם היינו אומרים דכרת חדא מלת' היא לבד היה אפשר לפרש באדם אחד שכששחט בחוץ חייב כרת דהיינו ימיו וכששנה בחטא והעלה יהיה נדון בזרעו שיהיה נכרת ג"כ שזה נקרא כרת ג"כ והא קמן כרת דעריות דסביל תרוייהו אבל כיון שכוונתינו היא לומר שסתם כרת הוא ימיו וזרעו א"כ אין בידינו לפרש חיוב שני על המעלה אחר ששחט ונתחיי' כרת ימיו וזרעו א"כ אין בהעלאתו חיוב מחודש להכי צ"ל שהכוונה בב' בני אדם שאם שחט אחד והעלה חבירו מזה שנשחט בחוץ שניהם חייבין כרת ה' יצילנו ודוק

עח סמיכות דין שחוטי חוץ עם קרבן יה"כ מה טוב ומה נעים עם מה שהאריך הרמב"ן ז"ל לשלול בשעיר דהיו מוליכים לעזאזל שאינו חס ושלום קרבן כמקריב לשעירים כי כיון שמעמיד שניהם לפני ה' הרי הוא כמלך שמצוה לבנו שיתן עצמות וגידין לעבדו כדי שלא ילשין עליו והיינו דתרגם אונקלס עדבא חד לשמא דה' ועדבא חד לעזאזל ולא אמר לשמא דעזאזל שאינו לשמו אלא לשם ה' שגזר שינתן לעזאזל עי"ש. ובהכי ניחא שפיר שסמך אזהרת שחוטי חוץ שלא ישחטו בחוץ כדי שלא יזבחו לשעירים להוציא מדעת הטועים דסוברים דשעיר עזאזל כמקריב לשעירים ויתירו לשחוט לשעירי' לכך סמך ואסר להם שלא לשחוט לא לגבוה ולא להדיוט כי אם פתח א"מ כדי שלא ישחטו לשעירים ומינה תילף דשעיר עזאזל ודאי אינו ח"ו כמקריב לשעירים אלא כדברי הקדוש הרמב"ן ז"ל ודוק

עט ערות אחותך בת אביך וגו' ערות בת בנך או בת בתך וגו' ערות בת אשת אביך לא תגלה אחותך היא וגו' והוקשה לי דהי"ל לסמוך קראי דאחות אהדדי ולמה הפסיק בערות בת הבן והבת ולכאורה הוא קושיא עצום. וניחא לי במ"ש רש"י והוא מת"כ דקרא קמא בערות אחותך בת אביך אף בת אנוסה במשמע וכן בערות בת בנו או בתו כתב בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר דבת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה עי"ש אם כן להכי הסמיכם דתרווייהו מאנוסה בלי קדושין ופסוק הג' דערות בת אשת אביך ל"ת אחותך היא באשת אביו איירי דאינה אנוסה ואי לא היה סמיכות דין האחות עם בת הבן והבת דדין ערות בת הבן ובת הבת בהכרח שהוא מאנוסתו דמאשתו ממש מערות אשה ובתה נפיק כנז' בדברי רש"י ז"ל היינו או' דתרי קראי דאחות קמא דלא מדבר אשה הוא לרבות שאפי' משפחה ונכרית דלא תפסי קדושין ואינה אשתו אפ"ה אחותך היא. וקרא דערות בת אשת אביך אחותך לאפוקי מאנוסתו דאינה אשתו דההיא אינה אחותך אבל השתא דהפסיק בערות בת הבן והבת