זבח השלמים סא

ותשכח לכן רצוניש תאמר הלשון ממש שאני אומר לך וראשית הדבר אמר ראה שאיש איש מבית ישראל שהם הנימולים שיכולים לעשות קרבן לכן אני אומר להם שאיש מהם אשר ישחט וגו' ואל פתח א"מ לא הביאו ונכרת כיון שבידם לעשותם שלמים ומה הפסד יש לכן אם לא יעשו ונכרת ותועלת זה יועיל נמי לבני ישראל הגם שאין בידם לעשות שלמים אבל ירגישו בעצמם שלא להקריב לשעירים והיינו את זבחיהם אשר הם זובחים ע"פ השדה עכשיו והביאום לה' אל פתח א"מ וימכרום לבית ישראל הנימולים וזבחו זבחי שלמים הם על מקריבי השלמים שהם הנימולים ולזה לא אמר ויזבחו זבחי שלמים כי לא קאי לאנשים עצמם המביאים שהם בני ישראל אלא לאחרים אלא בני ישראל שהם מורגלים לזבוח לשעירים יביאום אל פתח אה"מ וימכרום בזול למי שיכול לזבוח ונמצא נעשית מצוה בממונם ומה גם שימצאו קונים רבים כיון שימכרו בזול ואין להם הפסד אלא הדם והחלבים הא מיהא ימנעו מלהקריב לשעירים ולא יזבחו עוד לשעירים ודין זה נוהג לעולם חוקת עולם הגם שדין זה שלא ישחטו בחוץ לא תנהוג לעולם לפי שהכוונה להרחיקם ממה שהם רגילים לזבוח לשעירים וכיון שינהגו ככה כל המ' שנה במדבר ישכחו מנהגם הרע ומה גם שיהי' המקדש רחוק מכל ישראל נמצא שכיון שהתועלת שנמשך ממנו הוא שלא יזבחו עוד לשעירים ותועלת זה ודין זה נוהג לעולם להכי הזכיר בענין זה בני ישראל ולא אמר בית ישראל ומה גם לפי מה שיישבנו שהכוונה שיביאום אל פא"מ למוכרם כנז"ל. אבל עיקר דין אסור לשחוטי חוץ הוא דוקא לבית ישראל הם הנימולים אבל בני ישראל מותרים לשחוט בחוץ ולאכול כדעת התוספות הנז"ל. ועוד זאת חידש ואמר ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל הנז' שהם הנימולים או אם גר שנתגייר במקום אחר ובא מהול ונמצא שכבר הי' גר ועתה מחדש בא לגור והיינו אשר יגור בתוככם כיון דחזי לקרבן אם יעלה עולה או זבח הוא על המעלה איברים בחוץ ונכרת כיון דחזי להקרבה אבל הילודים במדבר כיון שהם ערלים ולא חזו להקרבה אין בהם איסור זה. ולאלו בית ישראל כיון שדם זבחיהם חזי למזבח איש אשר יאכל דם ונכרת כיון שאני נתתיו על המזבח לכפר אין ראוי לכם לאכול דם שמכפר עליו וזה דוקא יהיה למי שיכול להקריב קרבן ונמצא אותו דם ראוי על המזבח להכי האוכלו חייב כרת אבל לבני ישראל שאוכלים בשר תאוה ואינם מקריבים קרבן אין טעם זה מספיק לאסור להם הדם ולזה אמר ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם ר"ל הגם שמטעם זה שמכפר אינו שייך רק לבית ישראל שמקריבים הדם על המזבח אבל לבני ישראל שאינם יכולין להקריב לא שייך לומר ואני נתתיו לכם לכפר עה"מ כי כפרה זו אין אנו יודעי' מה היא אבל כוונתי שלא ישתנו ישראל וכיון שבית ישראל שיכולין להקריב אינם אוכלים הדם לפי שמכפר אתם גם אתם בני ישראל מטעם זה בעצמו אע"פ שאינו שייך זה הטעם אצלם אפ"ה כיון ששורש הדם מכפר ראוי שלא תאכלו דם כיון שאתם מחוסרי כפרה אין ראוי להיות חוטא נשכר ודוק. עם זה אומרו ע"כ אמרתי לבני ישראל שאין לו הבנה כלל שעם בני ישראל מדבר ע"ע ומהו ע"כ אמרתי כאלו היא אמירה מחודשת והיינו מ"ש למעלה והוא פ' קשה להבינו לע"ד ועם מ"ש מיושב. ועתה שסיים הדינים שהם שייכים לבית ישראל הנמולים והמקריבים ואגב הזכיר אסור בני ישראל שלא נמולו הזכיר דין כיסוי הדם שהם שקולין ושוין בית ישראל ובני ישראל ואמר ואיש איש מבני ישראל אשר יצוד ציד חיה וגו' וכסהו וגו' וחידש עתה שמדבר עם כל בני ישראל שאמרנו עוד טעם מחודש לאסור הדם והוא כולל לבית ישראל ולבני ישראל והוא הטעם האמור בפ' ראה שהותר להם בשר תאוה וא"כ אין כל הדם למזבח וא"כ טעם אסורו מטעם שהדם הוא הנפש ואינו ראוי לאכול הנפש עם הבשר וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל לפרש טעם אסורו שאין ראוי שנפש תאכל נפש ודי שהתרתי לכם מה שהי' אסור לא"ה והיינו הבשר אבל הנפש אינו ראוי בי כל הנפשות יש להם כח למעלה ואין ראוי להכחיש הנפש עי"ש בדברי הרמב"ן ז"ל ויאירו עיניך וזהו מה שחידש אחר הזכירו דין כסוי הדם שהוא כולל לבני ישראל אמר עוד אסור הדם בטעם כולל כי נפש כל בשר דמו בנפשו היא וגו' ודוק. והזכיר דין נבילה וטריפה עיין ברש"י ז"ל והוא מהש"ס ומת"כ שהוא דוקא בנבלת עוף טהור ע"ש באורך ונ"ל לעשות סמוכות ע"ד הפשט שדיבור זה קאי לעיל מיני' שהזכיר בכסוי הדם או עוף אשר יאכל והיינו עוף טהור כמו כן וע"ז קאי וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה מעוף זה הנז' סמוך לו וכבס וכו' ומקרא נדרש לפניו דוקא לעוף הנז' לא לחי' הנז' וסמך זה נכון לדרז"ל המקובלים בע"פ הל"מ ודוק

עז שם גבי ונכרת דמעלה איברים בחוץ כתב רש"י ז"ל ונכרת זרעו נכרת וימיו נכרתים עכ"ל