זבח השלמים נז

בראות לשונם ז"ל כאלו מהפכין שכוונתם להורות לנו דבר המקובל כאלו נכתב כן ודוק שם ותראה פלאות תורת משה אמת ברוך שבחר בנו

עד והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם כתב רש"י ז"ל ולא ימותו הרי הכרת של מטמא מקדש וקדשיו קרוי מיתה עכ"ל. והוקשה להרב בעל גור אריה מה נשתנה במקו' הזה דכינה לכרת בשם מיתה ותירץ ז"ל מפני שמדבר אף בנשים ואין לו' באשה שתהיה היא וזרעה נכרת שהרי אין הבן מת בעון אמו עכ"ל. הנה אשכחנא מרגניתא כי בספק זה נסתפקתי זה ימים אם בכלל פוקד עון אבות על בנים הוא עון האמהות או דוקא אבות והסכמתי לדעת הרב הנזכר מדאשכחן בענין עדות קרובים דנפקא לה מלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יע"א הכריחו חז"ל שכוונת הפסוק לא יומתו אבות בעדות בנים ואמרו עוד תינח קורבה מצד האב אבל קורבה מצד האם מנ"ל ותירצו אבות אבות תרי זמני אם אינו ענין לאב תנהו ענין לאם עי"ש משמע דדוקא היכא דיש ריבוי מרבינן לאם אבל על הסתם בכלל אב אינו האם א"כ בקרא דפוקד עון אבות על בנים דליכא יתורא הוא דוקא אבות ולא אמהות וזו ראי' נכונה וסיוע לסברתי וסברת הרב ז"ל האמת דק"ל מההוא עובדא דההוא אתתא שהיתה נשבעת שתקבור את בניה וכיון שהיתה לשקר היתה קוברם ואפשר דחומרא דשבועה דשאני דנפרעים ממנו ומכל משפחתו ומכל העולם כמ"ש בגמ' עי"ש א"נ שאני התם שהיא היתה מזכרת שתקבור את בניה ופתחה פיה לרעה וכמשפטה חרצה ולהורות שהיתה נשבעת לשקר היו מתים אבל על הסתם אין הבן מת בעון האם כסברת הרב וסברתי. ולעיקר הקושיא דהקשינו למה כינה כאן הכרת בשם מיתה אפשר לומר דכשלא טבל ולא הוזה לא בג' ולא בז' וכמ"ש מי נדה לא זורק עליו טמא הוא אז ונכרתה אבל כשטבל והוזה עליו בג' או בז' אבל לא בשתיהם או שחיסר איזה תנאי מדיני הטהרה וההזאה אז אינו בכרת אלא במיתה ודוק. (אמר המני"ח ברשותי' דמר מ"ה מ"ז ז"ל כגון דא צריכא רבא כמוהו לחדש דין זה בלא ראי' ובודאי לכך כתב אפשר והנכון בעיני הוא דכיון דקרא דא מיירי בלשון רבים כמ"ש והזרתם אב"י מטומאתם הנה כי כן אם ח"ו חטא ישראל שבט א' מהם וכיוצא אז ודאי לא יהיו נדונים בכרת דהיינו שיכלה זרעם של כל השבט החוטא כי גמירי שבטא לא כליא וכמ"ש איש נכרת ולא צבור נכרת אלא יהיו נדונים במיתה בידי שמים ולא יכלה זרעם ולפיכך נקט לשון מיתה אבל שם בפרשת חוקת דמשתעי קרא בלשון יחיד כתב דינו שהוא בכרת ה' יצילנו ויכפר לנו את חטאתינו אכי"ר): אחרי בענין עבודת יוה"כ

עה הנה מצינו סברת רבי שאמר שהאיל הכתו' בפרשת אחרי מות גבי העם הוא איל האמור במוספין בפ' פנחס ומפיק ליה מדקאמר אחד. ולע"ד היינו האחד דכתיב גבי הנסך שלו דאי אחד קמא גם גבי פר כתיב אחד וליכא למידרש מידי אלא י"ל דהיינו דקרא דקא' שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל האחד והאחד זה מיותר כשם שלא נאמר האחד גבי הפר אלא למדרש שאין בכל יוה"כ של העם אלא איל אחד ללמדינו שהוא איל העם הכתוב באחרי מות וניחא נמי שרשב"א דריש למיוחד שבעדרו דמאומרו האחד בה"א משמע שפיר דהוא המיוחד ולא מאחד ודוק. והאמת שדקדקו חז"ל דהוא מתיבת אחד דכתיב בפ' אחרי מות בקרבן העם ואיל אחד לעולה דתיבת אחד מיותרת דהרי גבי קרבן כ"ג אמר ואיל לעולה ולא אמר אחד אלא לרמוז אעפ"י ששם במוספין תמצא ג"כ אינו איל אחד אלא הוא הנז' שם דאיל אחד היה ביום הזה ולא שנים ודוק. וניחא האחד שבפ' פנחס ואחד דכתיב בפ' אחרי מות ודוק

אך הוקשה לנו טובא דכיון שכן הוא דאיל זה האמור באחרי מות ובפנחס אחד הוא א"כ למה כתביה קרא בשני מקומות אחרי ההתיישבות העליתי שאין להקשות דלא ליכתביה באחרי מות אלא בפנחס דכיון שכוונת ה' היא שלא יקרב איל זה עם שאר המוספין ובין לרש"י ובין להרמב"ם ז"ל איל זה בפני עצמו והפר והז' כבשים קריבים בראשונה עם תמיד של שחר בבקר והאיל היה אחר עשותו עבודת היום א"כ אין להקשות דלא ליכתבי' באחרי מות דהי"ת רצה להבדילו ולהפרישו מהמוספין. והגם שהשעיר הכתוב במוספין הוא נפרד ג"כ משאר המוספין והיה נקרב עם איל זה שאנו עסוקים בו אליביה דהרמב"ם שאני שעיר דהוא חטאת אבל האיל שהוא עולה והוא נכתב עם הפר והז' כבשים אלו לא היה נכתב באחרי מות בודאי שהיינו או' שיקרב עם הפר והז' כבשים לכך היה מוכרח לכותבו