זבח השלמים מד

ואכלם והרי לך מתנה טובה כי אעשה אותך לג"ג ולהכי התפלל משה וא"ל זכור לענין השבועה והיה יכול ה' לתרץ בך אני מקיים את השבועה אלא מכת תפלתו של משה וצערו שאחזו אחילו הסתיר פניו מדת הרחמים מתשובה זו וניחם על הרעה וכאילו נצח משה בתשובה זו של ענין השבועה והנה כשחטאו במרגלים תכף קודם דברו א"ל ה' לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא דע לך שטענתך בטלה מענין שבועת האבות שאמרת מאז הנה עתה בטלה מטעם שאני אומר לך שאעשה אותך לג"ג ועצום כי הרי אתה מזרעם והיינו מש"ל כאן ממנו ולא נאמר כן בפסוקי תשא כי סתם תשובה זו כדי שימצא פתח להתפלל משה בכח שבועת האבות וה' ענהו בכה אבל כאן אמר לו ואעשה אותך לג"ג ועצום ממנו שבאומרו ממנו רוצה לומר אתה מזרעם ובך תתקיים שבועת האבות ותשובתך הראשונה בטלה. ולכך לא הזכיר כאן שבועת האבות אלא ושמעו מצרים וגו' ואמרו יושבי הארץ והנה בכאן הוכרח רש"י לפרש כן דאלת"ה הרי כבר ראה ה' וינחם מכח טענתו של משה שאמר זכור אשר נשבעת להם בך וגו' והיכי חוזר ה' עתה ואמ"ל אכנו בדבר וגו' ואעשה אותך לג"ג וגו' אלא ודאי שחידש לו ה' עתה טענה מחודשת לומר שאתה מבניהם באומרו ממנו כנז'

והנה מוהרימ"ט ז"ל בפ' שלח צלל במים אדירים והעלה בפירוש הפסוק ששבועת האבות בהכרח שתתקיים בשבטי ישראל ולא בשבט לוי שלא היו בכלל עינוי מצרים ולא בנחלת הארץ עי"ש ועם נשיק' הרצפה לשון זה שכתב רש"י פה בפ' שלח והוא ממדרש רבה קשיתיה שאומר בפירוש וא"ת לשבועת האבות הרי אתה מזרעם ודרכינו לע"ד דרך ישרה מיניה לא תזוז

אי נמי נאמר לפי' לשון רש"י ז"ל דהנה הוקשה לו בפ' שלח מה קשר ושייכות בשעת כעסו לומר אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך וגו' ומאי שייטיה גבי אכנו בדבר ואורישנו ואין לו שייכות וקשר אדרבה נראה כעשן לעינים. להכי הכריח רש"י שהכוונה וא"ת איך אני אומר ואכלם ואיך אעשה לשבועת האבות הרי אתה מזרעם ואעשה אותך לג"ג ועצום ממנו. אבל בפ' תשא אין צריך לדוחק זה שכל זה הוא על פה אומרו וא"ת מה אעשה לשבועת האבות וכו' אלא שבקיה לקרא דמנפשיה מתוקם כנז"ל ועתה הניחה לי ואל תתפלל עליהם והרי לך מתנה טובה שכר שתיקותך ואעשה אותך לגוי גדול אם כן ואעשה אותך הוא שכר אומרו הניחה לי כנז' אבל כאן בפ' שלח שאין דבר מתחילה לקשר מ"ש ואעשה אותך לג"ג בהכרח לקושרו עם מ"ש אכנו בדבר ואורישנו ואשיצינון וא"ת מה אעשה לשבועת האבות ואעשה אותך לג"ג וגו' ומשה בעגל לא חשש למתן שכר זה שהיה מנדב לו בשכר שתיקותו אלא אחזו אחילו והתפלל ושם נפשו עליהם וה' לא קיפח לו שכרו אלא נתקיים בזרעו ובני רחביה רבו למעלה מס' רבוא והיינו כמ"ש בגמ' שאפילו שהיה על תנאי נתקיים עי"ש. וק"ק דמאן לימא לן שהוא תנאי ואימא שהם עניינים נפרדים אלא כדאמרן דאי לא תימא הכי קשה מאי שייטיה דואעשה אותך בשעת הכעס כשאומר ואכלם אלא ודאי שכוונת ה' לומר ועתה הניחה לי לעשות רצוני ואל תעכב על ידי בתפלתך והנה לך שכר על שתיקותך כי אעשה אותך לג"ג ומשה לא חש והתפלל ולא היה בהכרח עתה לעשותו לג"ג לולי שכן דיבר ה' לטובה שאפילו ע"ת מתקיים ואם כן התנאי לפי דרכינו הוא אומרו הניחה לי שלא תתפלל ודוק. (ומה שעיינתי יותר בזה שכחתי ה' יזכרני לטובה)

נ למה ה' יחרה א"ב וגו' כתב רש"י ז"ל כלום מתקנא אלא גבור בגבור וכו' עי"ש ורש"י ז"ל פי' בפסוק שטענת משה לומר כלום אמרת אני ה' אלהיכם לא אמרת אלא אנכי ה' אלהיך כלום עברתי אנכי עי"ש. ולע"ד פשוט דודאי דרז"ל ורש"י ז"ל הוקשה להם תיבת אלהיו דהיא מיותרת והיה די במה שיאמר ויחל משה את פני ה' לבד אלא בהכרח לומר שהכוונה היא לומר בתפלתו שהוא אלהיו לבדו ולא אלהי העם שכן אמרת אנכי ה' אלהיך ולא אמרת אנכי ה' אלהיכם וזה מוכרח לפרש ממה שאמר אלהיו ולפי שסוף סוף קשה אפילו שאין להם עונש מצד אנכי ה' אלהיך כיון שדברתי עמך בלחודך אבל עם כל זה מצות עבודה זרה וכל דקדוקיה היא משבע מצות בני נח ואדם הראשון נצטווה עליה ואם כן מצד הדין בזה ראוים לעונש בפרט בעשותי עמם כמה וכמה נפלאות יותר מכל אומה ולשון לזה אמר טענה דכלום מתקנא אלא חכם בחכם ועבודה זרה זו הבל הוא ולא אלהים הוא ואין להתקנאות ובפרט אם לא היתה כוונתם לאלוה ח"ו כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ואיפשר שזהו כוונתו כלום מתקנא אלא חכם בחכם דבשלמא אם היו מקבלין אותו באלוה היינו חכם בחכם וזהו עונש כל