זבח השלמים לח

(אמר המני"ח אשר אני אחזה לי יותר נכון לומר דהרמב"ם ס"ל דע"כ לא קא מבעיא להו בגמרא אלא אליבא דמאן דסבר דמי מזיק חייבה תורה ולהכי אנן מספקא לן בשור של ש"ש נגח מה ישלמו לפי שהתורה אמרה כופר והנה יש סברא דחוקה לחייב לכל אחד כופר ולחשוב כאלו כל או"א עשה את כל הנזק ובזה באה תורתינו הקדושה ומיעט לה באומר כופר א' לא שנים דסברא זרה זו. הרי חלוקה זו באה לפטור. ועוד כוונה התורה למעט סברא אחרת יותר קרובה לומר שישלמו שניהם כופר אחד כיון שהנזק נעשה בשור של שניהם עכ"ז מיעטה התורה זו ג"כ ואמרה כופר ולא חצי כופר שכיון שלא עשה את כל הנזק פטור מהחצי ואם כן שתי הדרשות לפטור את המזיקים כיון שכל א' לא עשה אלא גרמת חצי הנזק אבל לדידן דקי"ל דדמי ניזק בעי לשלומי והרי שור שחוט לפנינו א"כ אין מקום לדרוש כופר ולא חצי כופר שיפטרו מכל וכל שהרי שור שחוט לפנינו להניזק מושלך שם ודמיו בעי לשלומי א"כ מוכרח להפוך הדרשה ולומר כופר ולא חצי כופר אלא כל או"א נזק שלם ולא כדרשת כופר ולא שני כופרין אלא חדא דרשא. א"נ נדרוש דרוש זה לדין אחר כששני שורים של שני אנשים נגחו זה אחר זה וכיוצא ודוק והאריך זהו הנלע"ד כתלמיד הדן לפני רבו ז"ל)

ובמ"ש דסבר פשטא דתלמודא דשור של שני שותפין פטורין משני כופרין ומחצי כופר יישבתי קצת מה שהוקשה לי במשאחז"ל בפ' זה יתנו כל העובר ע"ה שנסתפק משה כמה ספקות במ"ש לו ונתנו איש כופר נפשו אם יהי' כל נכסיו או ככר כסף או ק' סלע או חמשים סלע כאונסין או ל' שקל כדין שור שנגח את העבד והוקשה לי למה לא נסתפק בריש דינא שהוא שווי המזיק או הניזק. ובדוחק תרצתי שכיון ששור זה שהוא העגל הוא של ישראל וכולן שותפין בו אם כן אין בו לא כופר ולא חצי כופר ולא שני כופרין ופטורין מכלום להכי לא נסתפק ובעל המאמר ס"ל כסברת התלמוד אבל בשלשים של עבד נ"ל לדינא שאם שור של ש"ש נגח עבד חייבים השלשים שקל בין שניהם א"נ כל אחד מהם ולא שייך למדרש בהו כופר א' א"ר ולא ש"כ ולא חצי כופר ודוק. א"נ שידע משה שראוי להיות דבר קצוב שוה לכל נפש ואי קאמר דמי כל א' מה ששוה יהי' כל א' עונש א' ודוק ונכון: תרומה

מב חז"ל רמזו בפסוק ויקחו לי תרומה ששלש תרומות כתובים כאן כמו שרמזו בפ' כי תשא עיין בירושלמי בשקלים. ואפשר שרמז לשלשת הזמנים שהיו הגבאים גובים באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד מחצית השקל שלו ויהי' עתיד ליתן ולא היו תובעין לשום אדם רק הרוצה ליתן היה נותן וזה הי' עד ט"ו לאדר ולזה רמז ויקחו לי תרומה שר"ל הנותנים יפרישוהו ויתנוהו מדעתם וזהו המצוה המובחרת וזהו לי לשמי ולזה אמר שלא לנוכח ויקחו לי תרומה מהם ומעצמם ולא תהיו אתם הלוקחים רק מדעתם בלי תביעה ודוק ובט"ו באדר ישבו שלחנות בכל מדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן יקבלו ואין כופין וכו' ולזה רמז תקחו את תרומתי ר"ל תהיו אתם התובעים אך בנחת ולזה נקראת ג"כ תרומתי אבל אינה כ"כ מובחרת כיון שהוצרכו שיתבעו מהם ולזה אינה נקראת לי תרומה ובכ"ה באדר ישבו במקדש ומכאן ואילך כופין וממשכנין ולזה רמז ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם אינה נקראת תרומתי מאחר שהוצרכו לכפרה רק תרומה ולזה אמר מאתם לרמוז שממשכנין וכופין ודוק

א"נ רמז לשלש קופות שהיו תורמים אחד לשם א"י וזהו לי תרומה על בני א"י. והשני לשם כרכין המוקפין לה וכיון שהם סמוכים לא"י יש להם קצת קדושה לכמה דינים למעשרות ולשביעית וזהו תקחו את תרומתי והג' לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות ולזה אמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם ואינה נקראת לא תרומתי ולא לי תרומה ודוק: תצוה

מג להעלות נר מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. וכן פי' בפסוק בהעלותך את הנרות עי"ש והביא שם פירוש אחר שאחז"ל מכאן שאבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות עי"ש וצ"ע למה לא הביא רש"י ז"ל ההיא דרשה פה בפרשת תצוה שהוא פ' ראשון כיון שהכרחם הוא מדהול"ל לשון הדלקה למה א' בלשון העלאה א"כ שייך שפיר למדרש הכי בין בפ' להעלות בין בפ' בהעלותך ויובן ג"כ אומר שם בפ' בהעלותך מכאן שאבן וכו' דמשמע ולא