זבח השלמים לז

אם כן הרי שם נאמר איסור הנאה וא"כ אייתר ולא יאכל להיכא דשחט' וא"כ מאי מקשי תלמודא להכי מוכרח לומר דאתא לדרשת חצי כופר ודוק

מא כתב הרמב"ם ז"ל בפירושו מה' נזקי ממון שור של שני שותפין שהרג כל א' משלם כופר שהרי כל א' צריך כפרה גמורה ע"כ וזו היא בעיא בגמרא ולא איפשיטא ואיך פשט' הרמב"ם להוציא ורב המ"מ ז"ל כתב דכיון דפשיטא לן שחייבין בכופר וכופרא כפרה חייבין להביא כפרתן עי"ש. וק"ק דהספק בגמרא משמע דאפשר דאינם חייבין כופר דכופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרי ולישנא דאמר בגמרא כיצד משלמין כופר לישנא קייטא הוא דהא הצד האחד דלא ישלמו כופר ולע"ד יובן עם שנביא לשון התלמוד כולו וז"ל משבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א"ל לכשיבא לידך הביאו לידי כי אתא לגביה א"ל בעי מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב"כ האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם א"ר ולא חצי כופר אדיתיב וקא מעיין בה א"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין אותם חייבי חטאות ואשמות אין ממשכ' אותן חייבי כופרין מאי כיון דכפר' הוא כחטאת ואשם דמי מחמר חמור עלויה ולא בעי משכניה או דלמא כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא ולא חמי עליה ובעי משכוניה אי נמי כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דהוזק לא חמיר עליה ובעי משכונה אמ' ליה שבקן אסתגר בקמייתא עכ"ל. וראוי לדקדק מה שייך השאלה השניה לא' וכיון שהיה יושב ומעיין בקמייתא אין זה מה' דרך ארץ להקיפו בהלכות ולשאול לו זאת ועוד אחרת שלא באותו ענין. ועוד ק' מה שהשיב שבקן אסתגר בקמייתא מה זו תשובה ודא חברותי'

ולע"ד עם מה שהאירו לנו בעלי התוספות ז"ל דלגבי כופר נסתפקו דוקא אבל בחטאו' דק"ל המוצי' ככר לר"ה והוציאו שנים חייבין מסתמא כל חד וחד חייב חטאת אחד ולא נאמר חטאת אחד אמר רחמנא על שיעור זה כיון וכו' עי"ש אף על פי שמ"ש שם דכיון דלגבוה אין להקפיד אם מביאין שני חטאות דק"ק דיש קפידא משום חולין בעזרה וכי אדם יכול להקריב חטאות אם לא חטא א"כ המעיין מתחילה נסתפק בזה אי כופר א' א"ר וכו' כשראה שלא השיב לו בזה שאל לו שאלה אחרת לעוררו שאולי מתוכה ישיב כי אפשר שהבעיא מעיקרא דבעא מיניה היה לבודקו משום דהיה משבחו רבא ושאל לו בשניה אם ממשכנין לחייבי כופר נאמר דכחטאות ואשם דמי וא"צ למשכנו כי הוא יבקש כפרתו או נאמר דקיל להו לאינשי וצריך למשכנם מ"מ לשני הצדדין כפרה היא אלא דקיל להו לאינשי וצריך למשכנם והצד השני אינו להכחיש הא' דאינו כפרה אלא דאע"ג דהיא כפרה משמע להו לאינשי כיון שהוא לחבריה וכו' כיון שכן אפשיטא קמייתא כיון דכחטאות ואשם יש לדמותם א"כ נפשוט קמייתא דכשם שבענין חטאות קי"ל דהמוציא ככר דאם הוציאוהו שנים כל או"א חייב הכא נמי ואין להקל משום דלחבריה דזה הוא הטעו' דמשמע להו לאינשי ולהכי צריך למשכנם אבל צד זה אינו אמיתי וכיון שכחטאת ואשם הם הגם דלמשכן צריך משום דמשמע להו לאינשי דקיל אך לענין דינא לחיוב האדם כחטאת וכאשם נינהו דכפר' הוא ובחטאת קי"ל דחייב כל או"א והוא השיב אתה הבאת לי זה למפשט קמייתא אך אני עדיין אסגרתן בקמייתא ומסתפקא לי כמ"ש התוספות ז"ל דדוקא בחטאת דלגבוה ראוי להביא כל או"א אך בכופר שהוא לחבריה לא אך הרמב"ם לא שביק מאי דפשיטא ליה לרב נחמן מדהביא לו השאלה השניה ודימהו לחטאת זה צד השני דמשמע להו לאינשי דקילי לא מהני לומר דלא יביא כל או"א דכחטאת הוא ממש אלא שהם לא חמיר בעינייהו אבל הבא להורות ראוי להורו' שהכופר הוא כחטא' ואשם (כמו שפסקו גבי אפטרופוס ויתומין שפטורין משום כפרה עי"ש) ומ"ש הוא אסגרתן בקמייתא הוא משו' דס"ל כסברת התו' אך לא משמע ליה לרב נחמן ולא להרמב"ם ז"ל ומה שפסק בכופר דממשכנין אף על גב דל' איפשיט' משום דבגמרא צדדו שני צדדין שראוי למשכן אחד מטעם שהוא לחברייהו שנית מטעם דהוא לא חטא אלא ממוניה ולהכי ראוי לפסוק למשכן כיון שבזה יש ב' צדדין ולומר דאין למשכן לא יש אלא צד א' דהוא כחטאת ואשם. ותו דהשני צדדין אינם מכחישין הצד הראשון דעל האמת אעפ"י שהוא כחטאת בעינייהו דאינשי משמע להו דקילי ויש שני צדדין לזה להכי פסק דממשכנין וה"ז מעין מ"ש בגמ' לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואין האמת כן ודוק. והרב המגיד ז"ל כתב הקמייתא בפסק זה דממשכנין עי"ש ומה שכתבנו בעניותינו נרא' לעניות דעתי והרמב"ם כתב ממשכנין סתם בין יורשי הניזק בין הב"ד אם לא רצה לשלם המזיק: