זבח השלמים לו

ובעל השור נקי כבר פרשו דאיצטריך לאוסרו בהנאה כמ"ד יצא פלוני נקי מנכסיו. וק"ק דהניחא אליבא דחזקיה דס"ל כמ"ד דאכילה אכילה ממש אלא אליבא דר' אבהו דס"ל דכשאומר אכילה אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע א"כ ובעל השור נקי ל"ל. ורש"י ז"ל לפי פשט הפ' פירש עי"ש אבל לא לענין דינא והרא"ם ז"ל תירץ לענין דינא עיין בדבריו דלא אתבררו לי. גם אנכי אענה חלקי זה חלק אדם מאל כל הפושט ידו ליטול יטול מעץ החיים ואכל וחי לעולם

ויובן לפי דרכי דקדוק סקל יסקל הכפל והשינוי הגם שלא נעלם ממני שאפשר שבא לרבות שאם לא מת ברגימה א' ירגמוהו הרבה. לא מת ע"י העדים יומת ע"י שאר העם. לא מת בסקילה ימיתוהו בשאר מיתות. אמנם יומתק לחכי מתוק מדבש דברי צופים בשלהי כריתות שור הנסקל אינו כן אם סקלוהו ואחר כך נודע ששקר העידו העדים או שלא הי' שור זה וכיוצא בו באופן שלא הי' שור זה ראוי לסקילה אם הי' אחר שנגמר דינו יצא וירעה בעדר כשאר שווריו ואם נסקל מותר בהנאה. אבל עגלה ערופה אינו כן אם משנערפה נודע שנמצא ההורג וכיוצא תקבר כפרה ספיקה הלכה לה. ואם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר כשאר עגלות. וא"כ זהו כוונת הפסוק וכי יגח שור את איש וגו' בשור זה שיתכן בו לומר סקול יסקל שאחר הסקילה אנו עומדים בדברינו ואומרים שהי' ראוי אם הי' עדיין חי שיסקל בזה אני אומר לך שלא יאכל את בשרו ובעל השור נקי שהוא אסור בהנאה. אבל בשור א' שאפילו שנסקל לא נאמר בו שראוי שיסקל אלא אדרבא אנו חוזרין בנו ואו' שלא הי' ראוי לסקל אז אפילו שבודאי שהבשר לא יאכל לפי שלא נשחט ולא כוונו לשחיטה אפ"ה מותר בהנאה ואין אני קורא בו ובעל השור נקי שאסור בהנאה אלא כשסקול יסקל כאמור ודוק. ולהכי הוכרח במקום הזה לאפרושי איסור אכילה מאיסור הנאה הגם שבכל התורה נכלל ההנאה בכלל האכילה מפני הדיוק לומר כשסקול יסקל כנזכר תרוייהו אסירי אכילה והנאה אבל כשנסקל לבד אבל אני חוזר מסקילה זו ואיני אומר יסקל לפי שהסקילה היתה בטעות אז אכילה אסור והנאה מותר כנז' במתניתין מותר בהנאה ולא קתני אכילה ודוק

והנה דקדוק זה דסקול יסקל יתורץ אליבא דחז"ל דדרשו ולא יאכל לשחטו אחר שנגמר דינו עי"ש בגמרא וברש"י ז"ל ונתקשינו טובא דולא יאכל משמע אחר הסקילה ומנ"ל למדרש פסוק ולא יאכל לכשלא נסקל ותרצתי לע"ד דכוונת חז"ל לישב כפל סקול יסקל שהוא הב"ד שסקול יסקל שגזרו שיסקל ואעפ"י שלא נסקל אלא נשחט ולא יאכל ודוק. ואליבא דר' אבהו דלעיל כתבנו דס"ל דכשנאמר אכילה א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע אצטריך הכא ובעל השור נקי לאסור הנאה דאי לאו הכי לא היינו אומרי' דהאי ולא יאכל אתא לכשנשחט אחר גמר דין אלא כפשטי' דקרא דהוא אחר הסקילה ואתא הכתוב לאוסרו באכילה ובהנאה אבל השתא דאית לן ובעל השור נקי להנאה ומכל שכן אכילה אייתר לן ולא יאכל לדרוש לכשנשחט אחר גמר דין וליישבו כאשר יישבנו וזה הדבר היה נכון לדעתי אבל בתלמודינו ס"ל דמדלא כתב בפירוש ולא יהנה אי נמי ולא יאכל לבד מאת בשרו משמע ליה בפירוש דאתא להיכא דעבדי' כעין אכילה וכשנשחט קודם גמר דין כנזכר שם בגמ' היטב הדק אייתר ובעל השור נקי שלא יהנה אפילו מן העור כנזכר שם וכל זה אליבא דר' אבהו דאליבא דחזקי' אצטריך ובעל השור נקי לאיסור הנאה וכל זה מפורש בגמרא בפירוש ולפי זה ק"ל טובא בדברי הרא"ם ז"ל דהקשה אליבא דר' אבהו למאי אצטריך ובעל השור נקי ותירץ דצ"ל אליבי' דמבעי ליה לחצי כופר או לדמי ולדות כר' עקיבא עי"ש ולמה לן דוחקים אלו דמאחר דבגמ' אמרו בפי' דאצטריך להנאת עור עי"ש והוא דרש נכון למה לן דוחקים הנז' וצ"ע ליישב דברי הרא"ם ז"ל ודוק בכל זה. הרא"ם העתיק לשון רש"י ז"ל ורש"י היה מוכרח לפרש כן לפי הקס"ד שעדיין לא ידענו דרשת את בשרו נעשה כעין בשר אדרבה אנן עסקינן לומר דנימא דקרא לא אתא אלא בנסקלה ולא בנשחטה עי"ש אבל אה"נ דלקושטא כיון שהיה מוכרח לומר את בשרו לדרשת עבדי' כעין בשר וחשש קרא דלא נימא דוקא בשר אצטריך ובעל השור נקי לעורו ואה"נ דלהרא"ם ז"ל לא היה לו להזכיר אל דרשת דאתא לעורו ודוק. עוד הכרח לרש"י דכיון דהתלמוד אתא לומר דלא נימא דהיכא דשחטיה לא יאכל אלא דוקא כשנסקל וכי תימא למאי אצטריך ובעל ה"נ אין בידינו לומר דאתי לעורו דאם כן לשתוק מולא יאכל אלא ודאי דאתא לכדשחטי' לזה מוכרח לומר דהייתי אומר דהבעל השור נקי אתא לחצי כופר וכיוצא ולא יאכל אתא להנאה ולעולם דכששחטו אינו אסור אבל אם נאמר דאתא לעורו