זבח השלמים לב

ולא אהני לן תירוצא דמוהר"ם ז"ל דת"ת עדיף כיון שהיא מצוה חביבה וגדולה כיון שהכתוב שקלן קלה כחמורה להכי הוכרחו לתרץ דאיכא עדיפות בקראי דתפילין לת"ת איתקש בשתי פרשיות אך למזוזה לא איתקש אלא בחדא פרשתא נמצא שהפ' למדנו שהיקש לת"ת עדיף. אך לקמן לגבי מורא דרצה למילף במה מצינו שאר מצות למורא על זה הקשו שכיון שהיא ילפותא ע"פ לא מכח קראי לזה הקשו ונילף מת"ת מכח מ"ש מוהר"ם ז"ל שכיון שת"ת מצוה גדולה ראוי ללמוד כל התורה ממנה אפי' לפיטורא ולא ממורא אע"פ שהיא לחיובא וזהו דרך נכון וקרוב מצאתי זה בס' ע"י. אך אנן הארכנו ועשינו לו סמוכות נאות ע"ש. ותראה ההפרש

והנכון לתרץ זה ולתרץ קושייתינו הא' דגם בפ' שמע הי' ראוי לכתוב דין תפילין קודם ת"ת כדי שלא יהי' סמוך כלל למזוזה שכך רצונינו. והלע"ד דבגמרא דרשו מנ"ל דמזוזה שכתבה גוי או אשה פסולה שנאמר וקשרתם לאות וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינה בקשירה אינה בכתיבה יע"ש. וכיון שכן מוכרח בפ"א ללמדנו דין זה לכתוב תפילין גבי מזוזה ובפ' שני' שרצה להשמיענו פטור נשים מתפילין הוכרח לשנות ולומר תפילין קודם כדי שיהיו סמוכים לת"ת ולא למזוזה ויהיו תפילין סמוכים לת"ת בשתי הפרשיות ומזה אנו לומדים פטור הנשים בתפילין ומינה לכל מ"ע שהז"ג ובחדא פרשתא סמיך תפילין למזוזה ללמוד דין זה דכל שישנו בקשירה ודוק

ועם זה ניחא שפיר דבכח זה הקשו כאן בגמרא ונקיש תפילין למזוזה ולא לת"ת אע"פ שהיא מצוה גדולה דכיון שהיקש זה דתפילין למזוזה דרשינן לי' לומר כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה א"כ נימא אין היקש למחצה ונילף כולי' מלתא ממזוזה ולא מת"ת ובשלמא לקמן לגבי קושית מורא יפה אמר מוהר"ם ז"ל דראוי ללמוד מת"ת כיון שהיא מצוה חביבא וגדולה מלמילף ממורא. אך כאן הקשה בכח דכיון דסוף סוף מקשינן מזוזה לתפילין לחדא מילתא נקישם למלתא אחריתי לחיובא דנשים במזוזה ויהי' היקש משני צדדים מזוזה לתפילין ותפילין למזוזה ועם מה שפי' בילקוט בפ' לשמור מזוזות פתחי ניחא נמי דיש היקש למזוזה עם התפילין יע"ש. ולזה הוכרחו לתרץ דהיקש תפילין לת"ת הוי בשתי פרשיות ולהכי עדיף מלמילף מינה כל מה דבעינן לאקושי אך שבקינן מלתא חדא לאקושי מזוזה לתפילין מכח פ"א דסמיך תפילין למזוזה ובמלתא דאיכא לאקושי לת"ת לפיטורא או למזוזה לחיובא שבקינן היקישא דמזוזה כיון שאינו אלא בפרשה אחת מקמי היקישא דת"ת דהיא בשתי פרשיית. אך לדבר שאינו סותר להיקש ת"ת רק שהוא דין חדש ילפינן מזוזה מתפילין לומר כל שישנו בקשירה וכו'. וכ"ת דין זה דכל שישנו לפיסול גוי לכתיבה נילף לי' מת"ת והדרא קושיא לדוכתין דיאמר תפילין קודם לת"ת גם בפ"א והאי ילפותא דכל שישנו נילף לה מת"ת ונאמר כל שישנו בלימוד ישנו בכתיבה וכל שאינו בלימוד וכו' וגוי אסור בת"ת ואדרבא גוי שעסק בתורה חייב מיתה. וי"ל דהוה אמינא דגוי ישנו בלימוד בשבע מצות דידהו ולא חשיב לה בהדי שבע מצות דקום עשה לא קא חשיב ובפרט דאינה מצוה לחודא דלא ע"ה חסיד. ומוכרח ללמוד דין ז"מ דידהו. ואדרבא בן נח נהרג על שהי' לו ללמוד ולא למד. א"כ לא הוה מצינא למילף לומר כל שאינו בלימוד אינו בכתיבה דהוה אמינא דגוי ישנו בלימוד במה שנצטוו אינהו בז"מ. ואנן בתרי"ג להכי הוכרח קרא להסמיך מזוזה לתפילין דתפילין ודאי שלא נתחייבו ושייך לומר כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ודוק. וזה מוכרח מדנקט התלמיד הכי דאי לא לילפו בפ' שני' דסמיך ת"ת למזוזה ויאמרו כל שישנו בלימוד ישנו בכתיבה. אלא מחוורתא כדאמרן דאיני נלמד אלא מתפילין ודוק. ועוד עיין בילקוט משלי בפסיק לשמור מזוזות פתחי ויתורץ לך למה בפרשה ראשונה סמך תפילין למזוזה עי"ש ודוק

הנה נודע שהדינים שנשנו בפרשת שמע נשנו בפ' והי' אם שמוע אם למילף מכל הדינים שאמרנו שיש בזה מה שאין בזה. ותו לפי הפשט בפרשת והיה אם שמוע נשנו בלשון יחיד וכאן נשנו בלשון רבים וכיון שכן קשה טובא למה מצות מזוזה נאמרה בשניה בלשון יחיד היל"ל וכתבתם על מזוזות בתיכם ובשעריכם כמו ששינה כל המצות ולע"ד הנה כשראו בגמרא למילף חיוב לנשים במזוזה אמרו משום דכתיב גבה למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכי גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי יע"ש. והנה דמת"ת פטירי נשים כמ"ש בניכם ולא בנותיכם ושכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם קאי נמי אלפני פניו את"ת כמ"ש בבמה מדליקין בעון בטול תורה בנים מתים שנאמר ולמדתם את בניכם וס"ל למען ירבו ימיכם יע"ש. ותו קשה דקרא קאמר על התורה כי הוא חייך ואורך ימיך ונימא הכי נמי גברא בעי חיי